לא תנאף - זה גם ברשת
אנחנו דתיים ונאורים, המבלים שעות ברשת החברתית מבלי שאף אחד מלבד אלוהים, יידע האם התגובה לפוסט של החברה הווירטואלית היא בזכות חוכמתה או יופיה. מילא בני הזוג, אבל לפחות את עצמנו לא נרמה. גם אני נפלתי בפח הווירטואלי
"לא תנאף" הוא צו עתיק שהוענק לנו עוד בהר סיני. הפירוש פשוט: אל תשהה בחברת אישה אחרת על פני האישה שאתך, בטח אם היא לא יודעת על כך. פעם הדברים היו מאוד פשוטים, ולמי שבגד חיכתה סקילת אבנים בכיכר המרכזית, או (במקרה שהייתה זו אישה) מים מאררים. אף אחד לא חשב אז על דרכים מתוחכמות לעבור על הצו האלוקי, באמצעות כניסה תמימה לרשתות החברתיות, או בילוי עם האייפון שלך על חשבון בילוי עם בת הזוג.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
אם היינו חרדים, הכול היה פשוט יותר - הרשתות החברתיות היו פשוט נפסלות. אבל אנחנו דתיים שרוצים להיות נאורים ומתקדמים, אז אנו מצטרפים ומצרפים. בהתחלה אלה רק אנשים שאנחנו מכירים, אחר כך כל מיני אנשים שרצו להכיר אותנו, ובהמשך האפשרויות מתרחבות.
הקו העדין של הפייסבוק
אחרי שנתיים או שלוש ברשת, מצאתי שיש לי אלפיים-ומשהו חברים, מתוכם כאלף גברים, כאילו הייתי מינימום
שלמה המלך. באופן קבוע מתחיל איתי לפחות אחד מהם פעם בשבוע, וזה אחרי שהכרזתי בסטטוס הראשי שאני בזוגיות. לא אכחיש שזה נחמד לי.
יש גברים דתיים ונשואים שנוהגים להתכתב איתי באופן קבוע. חלילה, לא על נושאים שבינו לבינה. הם חולקים רעיונות על פרשת השבוע, על פוליטיקה, על רוחניות. זה נראה לי לגיטימי, אבל לפעמים, בסתר לבי, אני שואלת האם הם היו מרגישים כל כך חופשיים לשוחח איתי כך ליד האישה שלהם. פעם, במקרה, פגשתי באחד מהם והעליתי את הסוגיה. הוא אמר שהמחשב שלו פתוח בחדר השינה באופן גלוי, ואשתו יודעת הכול - אבל הכול - על מה שמתרחש בינו לבין חבריו הווירטואליים. נרגעתי, קצת.
המונח "בגידה" שנוי במחלוקת, אבל אני כבר מזמן מצאתי את ההגדרה שלי: כל דבר שאתה עושה בלי לשתף את בת הזוג שלך, פסול. תעשה מה שאתה רוצה בעולם הזה, כל עוד הוא מכבד את בן הזוג שלך וכל עוד אתה משתף אותו במחשבותיך, מעשיך ופעולותיך. ברגע שאתה מתחיל להסתיר דברים, גם אם זה "לייק" שעשית למישהי על התמונה החדשה - אתה בוגד.
והכי קל לבגוד ככה, באמצעות הטוויטר או הפייסבוק או כל רשת חברתית אחרת. זה קו עדין מאוד, שמפרפר בין מותר ואסור, ונוגס לאט-לאט בגבולות שהצבת. עברו כבר מספר שנים מאז שנכנסת בפעם הראשונה לאתר, ואך טבעי הדבר שיש לך כמה עשרות חברים וירטואליים אמיתיים. מה, לא תתייחס אליהם? לאט-לאט ההיכרות מעמיקה ונוצר קשר. האם בן או בת זוגך יודעים על כך?
כיסופיי לחבר הווירטואלי
גם אני נפלתי בפח הווירטואלי, כשחבר וירטואלי התחיל למלא יותר מדי מקום בעולם המציאותי שלי. הייתי בזוגיות,
אבל התמונות שהוא העלה גילו לי אדם מקסים, מרתק וכובש. התכתבנו בתמימות על הא ודא ושוב על הא ודא, וקצב ההתכתבות גבר. כמובן שלא ראיתי בכך שום פסול או צורך לשתף את בן זוגי, עד שהווירטואלי קנה לו מקום נכבד בלבי. שמתי לב שאני מוחקת הודעות שלו, כדי לא להותיר סימן או שאני מלאת התמרמרות פנימית על שאיני יכולה לפגוש אותו בעולם האמיתי בלי לתרץ משהו. הבנתי שאני לא מוסרית וירטואלית, והפסקתי.
למעלה מ-750 מיליון משתמשים יש לפייסבוק, 50% מהם נכנסים לאתר מידי יום. על חשבון מה? את מי הם פוגשים שם, באתר ההיכרויות הבלתי רשמי הזה למבוגרים, בזמן שבת הזוג שלהם מתייבשת מלצפות בהם מרותקים נלהבים למסך, שולחים הודעות תמימות ולייקים לעשרות נערות צעירות שאוהבות לפטפט?
"מה את רוצה, גם לגלוש בטוויטר אסור לי?" הם ישאלו. ובכן, אסור לך. אחרת תאבד את האישה שאתה אוהב, או שאולי כבר איבדת אותה מזמן ולא שמת לב.
מילא אשתך, אבל אל תרמה את עצמך
מוסריות ברשת החברתית היא הכי קשה, כי זה רק אתה מול אלוהים. אף אחד לא יציץ לך בהודעות סתם כך,
אף אחד לא יידע עם התגובה שלך לפוסט שפרסמה מישהי, היא בגלל חוכמתה או בגלל יופיה. מאחרים אפשר להסתיר, אבל לפחות את עצמנו בואו לא נרמה.
וגם כשאנחנו לגמרי לגמרי בסדר, ועסוקים רק בתיקון עולם ובדברים נעלים ברשת - כדאי שנשים לב כמה זמן אנחנו מבלים בעולם הווירטואלי על חשבון הזוגיות בעולם האמיתי. כי גם לשהות שם שעות על גבי שעות, זה סוג של בגידה.
- המאמר המלא יתפרסם במגזין "מוצש
" מבית "מקור ראשון".