"כרוניקה בזמן אמת": מצלמה על טבעית
אם ב"פעילות על טבעית" ודומיהם הסגנון המוקומנטרי נועד להקנות תחושה ריאליסטית, הרי שב"כרוניקה בזמן אמת" המצלמה - כמו הגיבורים - משוחררת ממגבלות. התוצאה: סרט שלוקח את הז'אנר המוגבל ומרחיב אותו לממדים מפתיעים
קומדיית נעורים שהופכת לסרט ג'קאס, שמתפתח כמותחן אפל עם נגיעות של אימה, ומשם מתגלגל לסרט גיבורי על - כל מקבץ הז'אנרים הזה, על כל תפניותיו ושינויי הקצב שבו, ארוז לכם ב-83 הדקות של הסרט "כרוניקה בזמן אמת" ("Chronicle"), והכל כתיעוד לכאורה ממצלמת הווידאו של המעורבים. וגם זה הרי כבר ז'אנר בפני עצמו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
יש כבר הסכמה רחבה בין מבקרי הקולנוע על כך שז'אנר "חומרי הגלם הדוקומנטריים שכאילו נמצאו איפשהו וגובשו לסרט עלילתי" מיצה את עצמו מזמן. ולמרות זאת, הקהל הרחב ממשיך ללכת בהמוניו לסרטים מהזן של "פעילות על טבעית" (ראו המקרה המפתיע של "השטן שבפנים"). ואם הקהל ממשיך לזרום, אז גם הכספים זורמים מכיוון האולפנים.
במקרה של "כרוניקה בזמן אמת" (המתעד את ההתרחשות בסרט כפי שמרמז שמו), יש שילוב מוצלח ומקורי של חנופה לטעם הציבורי, תוך יצירתיות לא אופיינית ליוצרים בסגנון זה - וכל זה בתקציב צנוע יחסית של 15 מיליון דולר. הבמאי ג'וש טראנק הצליח לשבור את הקונבנציות של הז'אנר המוגבל הזה.
הבמאי הצעיר מקפיד על כך שכל המראות שנחשפים בפנינו נקלטו בעדשת מצלמת וידאו כלשהי שהיתה נוכחת בזירת ההתרחשות של העלילה (בין אם זו קאם-קורדר של אחד הגיבורים, או מצלמת אבטחה מזדמנת), כאילו אין מדובר בנקודת מבט של צלם מקצועי על סט של סרט עלילתי. ועם זאת, בניגוד לסרטים אחרים שהכרנו, הסוקרים חללים קלאוסטרופיביים אפלים עם שוטים סגורים וחשוכים, נקודת המבט של המצלמה של טראנק פתוחה, ניידת ואפילו זורחת.
התוצאה הסופית היא סרט שונה ומקורי, טעון אדרנלין, שלמרות לא מעט רגעי התערערות נפשית, חרדה והרס, מספק לצופים כיף אמיתי. מתברר שאפשר ליהנות מהערבוביה הז'אנרית הזאת, בה נשזרים זה אחר זה ציטוטים מאינספור מקורות מגניבים לא פחות: "סופרמן" ושלל סרטי סופר-הירו'ז אחרים, "מלחמת הכוכבים", ובעיקר להיט המנגה היפני "אקירה".
אייר ג'ורדן
עלילת "כרוניקה בזמן אמת" מלווה שלושה צעירים אמריקנים מסיאטל בעלי סטטוס חברתי שונה בתכלית. אנדרו (דיין דיהאן) הוא ווירדו של ממש, עם אמא חולה ואבא חסר אונים, שהוא גם אלים במיוחד. הוא מוצא נחמה במצלמת הווידאו שלו, דרכה הוא מתעד את חייו - שלולא ההתעללויות שהוא סופג בבית הספר, היו די משעממים. מעליו בסולם המקובלות החברתית מגיע בן דודו וחברו היחיד מאט (אלכס ראסל). ומעל כולם ניצב סטיב, הכוכב הרשמי של התיכון.
את סטיב מגלם השחקן הצעיר בעל השם המחייב מייקל בי. ג'ורדן. וכמו אגדת הכדורסל, גם לו יוצא לרחף בגבהים. הוא עושה זאת ללא נעלי "אייר ג'ורדן", אלא באמצעות יכולת טלקינטית מפתיעה שדבקה בו כתוצאה ממפגש עם גוף מוזר וזוהר בעומק האדמה. למפגש זה היו שותפים גם אנדרו ומאט, והם חולקים עמו את כוחות העל הללו, ולכאורה גם גורל משותף. את כל האירועים הללו קולט אנדרו במצלמתו, וגם את אלו שיבואו בהמשך.
תעלומת הגוף החייזרי ההוא נותרה בלתי פתורה עד לסוף הסרט, והיא גם לא ממש משנה. הסרט משנה כיוון ופונה לתהליך הגילוי מחדש של הנערים בעלי הכוחות החדשים והדרך המשעשעת בה הם מנצלים אותם. אולם כשהשימוש בכוחות העל הופך לשימוש לרעה, מקבל הסרט תפנית קיצונית לעבר כיוונים מותחים ומאיימים, שיוצאים מפרופורציות בסופו המגלומני משהו של הסרט.
מגלומני במקרה כזה, הוא דבר טוב, שכן הוא מותח את הז'אנר המוגבל בו דובר לעיל, לסרט בממדים רחבים הרבה יותר מאלו שלהם היינו מצפים. הצוהר דרכו אנו חוזים במתרחש, מוגדר בכל פעם מחדש על פי הצבתה של המצלמה המצלמת במרחב של הסרט. אולם על פי טראנק, מצלמת הווידאו הביתית אינה מוגבלת ליכולות הצנועות שאנו מכירים מהמכשיר שיש ברשותנו.
כך אנחנו יכולים לרחף איתה ועם הצלם שמאחוריה באוויר, לפתוח את הפריים בלי הגבלה לנופים טבעיים ואורבניים מפעימים, ולשחק עם זוויות הצילום ומקורות התאורה - גם כשאלו חורגים מכל דבר שאי פעם עשינו (או שעשו יוצרי "פעילות על טבעית", או "קלוברפילד" לצורך העניין).
במקרים הללו, "הצילום התיעודי" אמור היה להקנות תחושת ריאליזם, שתגביר את האימה מתוך הסגירות המסתוריות והאפלוליות.
ב"כרוניקה בזמן אמת" מקור האימה האמיתי ניצב מאחורי המצלמה, ואנחנו ערים לו לאורך כל הסרט. אנחנו חווים את השינוי הדרמטי שחל בו, את הנסיבות הטרגיות שמניעות אותו ואת הפסיכוזה שמקוננת בו - וכל זאת באמצעות תיעוד ההרס שהוא עצמו זורע בסביבתו ושנשטח בפנינו הצופים. כך שורה עלינו אווירת האותנטיות, ובה בעת יוצא האקשן ההיפראקטיבי אל האור, אל המגלומניות, אל הפאן.
