קוראים לי איציק ואני חושב שצדק חברתי זה יהודי

ללמוד צדק חברתי מהתנ"ך

מאת איציק שמולי/ יו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל

בחודש תמוז התעורר בישראל מאבק חברתי מרגש, שסחף עמו מאות אלפי ישראלים למחאה החברתית הגדולה ביותר שידעה המדינה בתולדותיה. מה שהחל בכמה אוהלים בודדים בשדרות רוטשילד בתל-אביב, כמחאה על מחירי הדיור, התפתח במהרה למאבק חברתי ששטף את הארץ כולה, ושאליו הצטרפה התאחדות הסטודנטים ממש בערב י"ז בתמוז.

• הצצה נדירה במיוחד: יום בחיי הרב אלישיב
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• גנבים זה אנחנו/ רחלי מלק-בודה   
• "הרב אלישיב בין שמים וארץ"
  

במעגל שיח משותף לדתיים וחילונים שהתקיים באחד מהמאהלים בארץ, עלתה ההקבלה בין המציאות של ימינו לבין זו המתוארת בספר נחמיה על תחילת ימי בית שני. ספר הספרים שלנו מתאר שם את "צעקת העם אל אחיהם היהודים", כאשר הם זועקים על המציאות הכלכלית הקשה, על משבר דיור קדום ועל החובות המעיקים (מוכר לא?). נחמיה, מנהיגם, מקשיב לצעקה העולה מן העם ודורש מן ההנהגה הפוליטית להעמיד פתרונות למצב הדחק, ואכן כך נעשה. אך כולנו יודעים מה קרה לבית המקדש - ומדוע.

השבועות שבמהלכם התהווה המאבק החברתי של ישראל המודרנית הם אות הזיכרון למה שקרה אז, אך גם אות האזהרה לעתיד. הבית השני חרב בגלל ריקבון חברתי והתפוררות פנימית, והמלחמות שהביאו לחורבן עצמו היו המשך טבעי להתפוררותו של עם שלא יכול היה עוד לעמוד בפניהן כאיש אחד. בהשאלה, יש להבין שללא מרקם חברתי מלוכד וחזק, שבתוכו מרגישים כל הפרטים חלק מחברה המבוססת על ערבות הדדית ושאיפה לצדק חברתי, יהיה קשה יותר לעמוד מול האתגרים החיצוניים המאיימים.

אותו נחמיה לא נמצא היום, והניסיון המתמשך מעיד על התהום שנפערה בין הממשלה ובין העם שבחר בה. במקום להיענות לכמיהת העם, ההנהגה הפוליטית רואה בה יותר איום מאשר הזדמנות: הזדמנות לתקן עיוותים במדיניות החברתית-כלכלית ולחשוב מחדש על סדרי העדיפויות בתוכה. במיוחד מקומם לשמוע כי לא ניתן לכאורה לעשות הרבה משום ההכרח לנהוג "באחריות לאומית", כאילו שמישהו ביקש כאן אייפון ודירת פאר לכל אזרח.

במקום להתמודד באופן אמיתי עם המצוקות שהציפה תנועת המחאה, עיקר התמודדותה של הממשלה עמה נעשית ברובד השיווקי והיחצ"ני וכל התעלולים (לרבות מודל הדיור של השר אטיאס) כשרים ומקובלים. רק מה לעשות שאחרי קיץ 2011 אנחנו קצת פחות טיפשים ונאיביים וקצת יותר עירניים וביקורתיים.

אני מדגיש בבירור כי אין בנו כל ציפייה שממשלת ישראל תתקן מיד ובבת אחת את כל הבעיות, אף לא את רובן. אנו דורשים איזון נכון יותר בין כלכלה חופשית ובין כלכלה אנושית שתדע לענות בצורה הולמת על הצרכים הבסיסיים ביותר של אזרחיה, כנהוג במסורת היהודית.

אם בתורה כתוב שאסור לעשוק גר, יתום ואלמנה, אז אנחנו צריכים לחשוב כיצד מבצעים את זה בכלכלה מודרנית. אם בכלכלה העברית הקדומה היו מנגנונים ברורים למניעת ריכוז הון רב בידי מעטים מדי, כגון השמיטה והיובל, אזי עלינו לחשוב כיצד ליישם את המתווה הערכי הזה במציאות ימינו. כאשר הנביא עמוס זועק על פרות הבשן העושקות דלים ורוצצות אביונים, זו זעקה שחייבת להדהד עד ימינו.

מאת איציק אלרוב/ יוזם תנועת מחאת הקוטג', הנאבקת ביוקר המחיה

לא מעט אנשים מדברים בשמו של מעמד הביניים, אך לאחרונה נראה שחלקם מזיקים יותר מאשר מועילים. יש לשים את הדברים על השולחן, או כפי שמנסחת זו ויקיפדיה: "מעמד הביניים הוא המעמד עליו מתבססת החברה המתועשת. התושבים במעמד זה הם, בדרך כלל, העובדים המאיישים את מרבית המערכות במגזר העסקי והציבורי, והם גם הצרכנים העיקריים של מוצרי הצריכה השונים בשוק". ובמילים אחרות: רוב האזרחי המדינה.

לאורך השנים, מעמד זה נוצל ונסחט עד תום באישורן ובעידודן של ממשלות ישראל לדורותיהן. לקחו את הסוסים הבריאים של העדר - אלו שמסכימים לסחוב הכל, הצייתנים והאצילים - זרקו להם פירורים כאילו היו תרנגולים ודרשו מהם דרישות כאילו היו נמרים.

הכמיהה לצדק חברתי היא בבסיס המסורת היהודית. לכן, מן הראוי שנביט לאחור ונברר את משמעויותיו המרכזיות של הצדק החברתי. לאורך אלפי השנים שבהן העם היהודי קיים, היהדות התוותה לו דרך ראויה לטיפול בבעיות הקשורות למתח שבין המעמדות הגבוהים החזקים והעשירים, מעמד הביניים והמעמדות החלשים והכושלים.

על-פי מקורות היהדות, בהיררכיית החשיבות, צדק מדורג גבוה יותר ממדרגת הצדקה. ובכלל, "צדק" ביהדות, בניגוד ל"צדקה", לא מבדיל בין חלשים לחלשים יותר. להפך, צדק חברתי אמיתי הוא לעודד ולחזק את העומד בכוחות עצמו כדי שלא ייפול, ולסייע לחלש לעזור לעצמו להשתקם.

מצוות הצדקה ניצבת בהרבה מן המקרים במקום שבו הצדק כשל. על-פי הרמב"ם וחכמי הלכה רבים, המעלה הגבוהה ביותר של הצדקה היא למצוא לחלש מלאכה או להמציא לו הלוואה נוחה כדי לחזק את ידו, כך שלא יצטרך להגיע למצב של קבלת צדקה. בין העזרה הנדרשת מאתנו לחלשים לבין הכבוד שאנו רוחשים לעשירים על תפקידם החיוני בחברה, קיימת דרישת צדק שיכולה למצוא את קיומה דווקא אצל רוב העם, זה שעובד וחי בכוחות עצמו.

כעת נביט למציאות: מאות אלפי אנשים, נשים וטף ממעמד הביניים שיצאו לרחובות בקיץ האחרון במחאה ובדרישה ל"צדק חברתי" חשים מושפלים, מרומים ובעיקר מנוצלים. הם חשים כי בנוסף לעול שהמדינה והחברה מטילות על כתפיהם הלא-רחבות, גם בדרישה לצדק חברתי משתמשים בשמם אך לא בשבילם. דרישות המחאה הזכירו את צורכיהם "על הדרך", ללא מיקוד חד ובלתי מתפשר, וכך מעמד הביניים קיבל למעשה רק הזדהות, אמפתיה ועוד מילים מעודדות שלא מוסיפות הרבה למינוס שלו בחשבון הבנק.

דוגמה שממחישה את הדברים ניתן לראות בדיור בר-השגה. אדם מן הישוב לא יעלה על דעתו לדרוש את הוזלת מחירי המזון המופקעים רק לאלו הגרים בשכונות מצוקה, או אולי רק לתושבי הפריפריה. משפחה המגדירה את עצמה כשייכת למעמד הבינוני לא תרצה להיות מקוטלגת כנזקקת. משפחה כזו לא תעלה על דעתה לסעוד את

ארוחת הצהריים בבית תמחוי או אולי לעמוד בתור בחלוקת ירקות של עמותות צדקה למיעוטי יכולת. אז מדוע היה מי שהחליט בשבילה כי דרישת מעמד הביניים היא לעמוד בתור לדיור ציבורי?

כחצי מיליון אזרחים יצאו לרחובות במחאה על יוקר המחיה. נניח שרק חצי מהם זקוקים לדירה, האם 5,000 או 10,000 דירות של דיור ציבורי יפתרו את משבר הדיור החמור? הדרישה האמיתית היא הורדת מחירי הדיור לכולם (כן, כולם זכאים לדירה) על-ידי סדרת פעולות ממשלתיות ורגולטוריות כך שההוזלה לא תגיע רק לסקטור כזה או אחר, מסכן או אומלל ככל שיהיה. האם קשה להפנים שהפעם אנו דורשים צדק ולא צדקה?!

אם אנו נעשה את הצדק הראוי, הצורך בצדקה יפחת מאליו.

• כנס "נוטעים צדק חברתי. עוקרים פערים" יתקיים מחר (יום ד') במכון הרטמן שבירושלים.