בחו"ל זו אופרה אחרת: אין חרדי-פוביה
דברים שמצולמים שם, לא מצולמים כאן. בעוד שאופרה ווינפרי הצליחה לייצר תמונה משקפת ואמינה של החברה החרדית בארה"ב, החברה הישראלית עסוקה בעיקר בחרדה מהחרדים
צפיתי באופרה ווינפרי מראיינת את המשפחה החסידית מברוקלין, וקִנְאתי בערה בי. המראיינת הכי מרוויחה (עדיין) בטלוויזיה האמריקנית נפגשה עם חרדים ושוחחה עימם בנינוחות, אחר כך גם התחבקה, התרגשה ועוד כמה דברים לא ראויים בהחלט. בכל זאת, דוסים. איך היא לא בורחת בצעקות מהחשוכים האלה ואלפי ילדיהם? תעלומה.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- צפו: אופרה ווינפרי דנה עם נשים חסידיות על סקס
- חדש בצה"ל: "כולל" ומלגה לחיילים חרדים
- דון לוק: הפייטן שגם מלך מרוקו מעריץ
מאז הפרויקט השנוי במחלוקת "צולם ביום חול", תחום הדוקו במגזר החרדי בישראל היה ונותר אקס-טריטוריה. בכל העולם עושים סרטים על הקהילות היהודיות. רק לאחרונה צפיתי בשתי יצירות בז'אנר, האחת מאנגליה והשנייה מצרפת. ואילו פה, בלב הריכוז הכי גדול, הכי מרתק ומגוון - נאדה. מה שנקלט כאן מהמגזר החרדי, זה רעשים סטטיים בשחור-לבן, ותו לא.
התירוצים מגוונים. נדמה לי ששמעתי את כולם: החל מקשיים טכניים, וחוסר רצון של החברות המסחריות לקחת פרויקט שכזה. בכל זאת, "מרחק נגיעה" הבדיוני והסטריאוטיפי עשה עבורם יופי של עבודה, אז למה להתאמץ? גם התחמקויות בסגנון "הם לא פותחים בפנינו את הדלת", שמשמיעים יוצרים בתחום, מגוחכים להפליא. בייחוד כשאני עצמי פתחתי את הדלת לבתי חרדים בפני כמה מתעניינים, שהתאדו בהמשך. מה שהם פגשו שם חרג, כנראה, מהתסריט המתוכנן.
התעניינות חסרת מענה
במשך חמש שנות כתיבה ב-ynet יצא לי לפגוש לא מעט חילונים עם אנטגוניזם רציני כלפי העולם ממנו אני מגיעה.
אין ספק שחלקו, לפחות, מגיע בצדק רב. "חברת הלומדים" מצליחה להאפיל היטב על כל השאר: עסקים משגשגים, קריירות מרגשות, יוזמות חברתיות כלל-ארציות, חיי משפחה ייחודיים. אך כשמגרדים מעט את המעטה הדוקרני שעוטה החרדופוב המצוי, מגלים בעיקר התעניינות כנה שאין לה מענה.
רובם לא פגשו חרדי מימיהם. הם לא יודעים דבר על חייו. מה מעניין אותו? מה מרגש אותו? על מה הוא חולם בלילה? ובעיקר, מיהו כבן אדם? בכל הקשור לאנושיותם של החרדים, יש שאלות רבות מדי שנותרו פתוחות. ואם נהיה כנים, בלי כל קשר לנושאי המחלוקת שעל הפרק.
לצערי, אנו חסרים עדיין את המסוגלות לעשות את ההפרדה הבוגרת בין העניינים שעליהם נישאר במחלוקת (וזה בסדר גמור) לבין מה שעשוי לשנות את תפיסותינו במגוון רחב של אספקטים. ומי שכן מצליח להגיע ל"מרחק נגיעה", לא מעביר את "הבשורה" הלאה. בעיקר מתוך החשש המוצדק למדי שלא יבינו אותו, או גרוע מכך, יראו בו משת"פ של החרדים.
דברים שמצולמים משם
החרדה מהחרדים בחברה הישראלית כבר חרגה מזמן מפרופורציה. היא תוצאה טבעית מאוד של ייצוג סטריאוטיפי, שנע בין בדיון לבין שוליים סהרוריים. שיקוף אמיתי של המציאות לא היה שם מעולם, ומסתבר שבסופו של דבר, אם תפמפם את השקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת בלתי מעורערת. מי זו האישה החרדית? מה הקשר בין ברי סימון מ"האח הגדול", לבין גברת גינזבורג מברוקלין? אם יש כזה, עוד לא מצאתי אותו.
לווינפרי, בניגוד לגוורדיה השלטת כאן, אין עניין להגחיך. יש לה רצון מרשים בכנותו להציג תמונה משקפת ואמינה של המציאות, כפי שהיא. היא לא עושה למרואייניה הנחות, שואלת את כל השאלות הקשות, נכנסת למקומות שכף רגלו של זר לא דרכה בהם מעולם (הלו, חדר שינה?) - והכל נעשה באנושיות וחן אין-סופיים.
וכשהיא מכריזה בסופה של כתבה ארוכה, כי היא חשה שבתוכה קיימת אישה חסידית - זה עובר חלק. בואו נודה על האמת, זה לא משפט שיוצר ישראלי יכול להגיד בלי שיגלגלו אותו ממדרגות האולפן, בתוספת נידוי מהברנז'ה.
כל זה מוביל למסקנה העגומה בהחלט, כי דברים שמצולמים משם, נראים כמו מאופרה אחרת, על אף שהם קרובים אלינו הרבה יותר. והאמת? כאשר מסתכלים על האטמוספרה החברתית הרעילה שפיתחנו כאן, לא נותר אלא להצטער שאין לנו ווינפרי משלנו. אולי יש מתנדבת בקהל?
לפנייה לכתב/ת 
