יהודים רחמנים, נשים רחמניות - באמת?

החוק הפותח את פרשת השבוע, פרשת משפטים, הוא חוק העבד העברי (שמות כא, ב-ו): "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת, הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּו. וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי... וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת-אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵע וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם".

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת משפטים
  

בקושי השתחררנו מעבדות מצרים, עוד לא הספקנו להיפרד ממעמד הר סיני, וכבר אנו עומדים בלב העליבות הקיומית - איש סוחר באחיו - יהיו מבני עמנו שימכרו לעבדים, ויש מבני עמנו שיקנו אותם.

שני חבלי הרגעה

חוק העבד העברי מבקש להציב גבולות נסבלים בתוך המציאות המבהילה שהוא מצייר, ונדמה שהוא שולח שני חבלי הרגעה, האחד - העבד העברי אינו עבד עולם והוא יוצא לחפשי לאחר שש שנות עבדות. חבל ההרגעה השני – יש אפשרות שחייו של העבד בבית אדוניו יהיו נסבלים ואף מעבר לכך, אפשר לדמיין מצב בו העבד יאמר: "אהבתי את אדוני", ויבקש להשאר בבית אדוניו לעולם.

הרגעה וקוץ בה

בחלוף השמחה הראשונית על דברי העבד "אהבתי את אדוני", נגלה שהסיבה לאמירה זו מטרידה. עבד עברי שקיבל את אשתו במהלך חיי העבדות, יאלץ להשאיר אותה ואת ילדיו בבית האדון עם שחרורו. העבד המשתחרר ידרש לבחור בין חירותו לבין משפחתו. דילמה איומה שבמרכזה בדידותו של העבד מול חירותו ולא פחות מכך, דאגה למצבם של בני משפחתו ושל אשתו לאחר שישאיר אותם עם האדון.

דילמה קורעת לב זו יכולה להוביל גם עבד די אומלל להצהיר "אהבתי את אדוני", כשלבו נמצא באמת רק בחלקו השני של הפסוק "אהבתי... את אשתי ואת בני".

עבדות היא עבדות, וכשעבד מצהיר "אהבתי את אדוני" הצהרתו אינה שקולה להצהרת בן חורין, ויש לראות בה הצהרת כניעה נוספת של אדם המובס פעם אחר פעם על-ידי מציאות חייו. יצאנו מבית עבדים אחד, ומיד אנו נכנסים אל בית עבדים חדש – אל העולם החופשי שבו נידחק לסחור בחרויות שלנו ושל אחינו. ואכן, מדרשים שונים עוסקים בקרבה המתסכלת בין חירות מצרים לחוקי העבד העברי.

באין חירות אין אחריות (ולכן אין עבריינות)

מי שאין לו חירות, לא יכול לאבד אותה. מי שאין לו חירות, יקשה עליו לנשל אחרים מחירותם. בפרשת משפטים לומדים הגברים העבריים כי במחי חציית ים סוף, נגזר עליהם לתפוס את עצמם כמשעבדים בפוטנציאל, כמי שיכולים לקנות בני אדם ולהתעמר בהם. בעולם המורכב שבו אנו חיים, עלינו להבין כי בהשיגנו חירות, השגנו באופן בלתי נמנע גם את היכולת לשלול אותה מהזולת, מאותם אנשים שלא התברכו בחופש.

עצבון גורלם של הגברים נחסך מהנשים. מבחינה הלכתית חירויות האשה אינן זהות לאלו של הגבר. שלילת חירויות האשה כוללת, בין היתר, את שלילת יכולתה לשעבד אחרים. כך נלמד מההלכה הבאה (תוספתא מסכת סוטה, פרק ב הלכה ח): "...האיש עובר על מצוות עשה שהזמן גרמא מה שאין כן באשה. ... האיש נידון בן סורר ומורה ואין האשה נדונית בן סורר ומורה... האיש נמכר ונשנה ואין האשה נמכרת ונשנית. האיש נמכר עבד עברי ואין האשה נמכרת עבד עברי. האיש נרצע ואין האשה נרצעת. האיש קונה עבד עברי ואין האשה קונה עבד עברי".

הלכה זו מרובת סעיפים שחלקם קשים לפרשנות ולא אכנס כאן לפרטיהם. אפרש את הדברים בקווים כלליים בלבד: ישנן מצוות מעשיות ("מצוות עשה שהזמן גרמן", כגון ציצית ותפילין) שגברים מחויבים בהן ולא נשים. יש חוקים ספציפיים כגון "בן סורר ומורה" (ועוד כאלה שהשמטתי מהרשימה) המתייחסים רק לגברים, ועל כן נשים לא יכולות להיענש בגינם.

וביחס לחוקי העבדות – יכולתו של גבר להימכר לעבדות כפולה ומכופלת מזו של האשה (הוא "נמכר ונשנה" והוא "נמכר עבד עברי" - "נמכר בגנבתו", בעוד שהאשה לא "נמכרת בגנבתה". הגבר נרצע לעבדות עולם והאשה לא נרצעת. מאידך, גבר יכול לקנות עבד עברי אך אשה לא יכולה לקנות עבד.

אשרינו יתומות אנחנו?

זכינו ונאסר עלינו בחוק לשלול חירויות של אחרים. מקורו של האיסור יכול להיות בחשד שאשה תנאף עם העבד שהיא תקנה (ומה עושה גבר בעבדו ושפחתו?!). ובכל זאת אני נשארת עם השאלה האם זכינו, האם יש משהו משמח בידיעה שנשללה מאתנו "הזכות" לסחור בבני אדם? האם שנים על גבי נשים של איסור לשעבד גברים חינכו אותנו, בסופו של דבר, להיות מוסריות יותר?

הגיעו שנות המבחן

נשים ויהודים עמדו בפני אתגרים היסטוריים דומים. שתי הקבוצות חיו בשוליים החברתיים, שתיהן נושלו מ"ההיסטוריה הגדולה" של הגברים הכובשים והמנהלים את העולם. שתי הקבוצות טענו וטוענות לעליונות מוסרית שכן הן (כמעט) אף פעם לא שללו זכויות של אחרים, או בחרו בתגובות אלימות לקיפוחן. אבל האמת היא שגם הנשים וגם היהודים לא באמת בחרו בהתנהגות לא-אלימה. המבחן המוסרי שבו נדרשים לעמוד המדוכאים, שונה מהמבחן המוסרי בו נדרשים לעמוד אנשים בעלי יכולת וכוח לשלוט ולדכא אחרים.

באופן מעניין, שעת האתגר המוסרי של הנשים ושל היהודים הגיע כמעט באותה עת. תנועות שחרור לאומיות, ובמקביל תנועות לשחרור הנשים, השיגו הישגים דומים לנשים וליהודים: זכויות להגדרה עצמית, לאוטונומיה ולשוויון. ליהודים רבים יש מדינה ועצמאות, ולנשים לא מעטות יש "חדר משלהן". וכרגע שתי הקבוצות עומדות במבחן קשה.

מקובל אך מוטעה, ובעיקר מסוכן, לייחס לנשים תכונות של רכות, עדינות, קבלה, שיוויוניות וכדומה. מקובל אך מוטעה, ובעיקר מסוכן, לדבר על

ייחודו של "הלב היהודי הרחום".

ומדוע מסוכן? כיוון שהייחוסים האלה פוטרים את בעליהם מהצורך להוכיח את עצמם. יהודים ונשים אינם רכים ורחמנים יותר משאר בני אדם, אלא שעד היום הם נדחקו אל עבר העמדה החומלת והרחמנית. היום כולנו צרכים לקנות את הייחוסים האלה במאמץ יומיומי, באומץ ובנחישות.

אתגר ייחודי מתדפק בימים אלה בפתחה של כנסת ישראל, שלוש נשים ניצבות בראשות מפלגות. הנה היהודי והאשה התאחדו בעמדת הכוח, והלא זה (לפחות אם נאמין לקלישאות) השילוב האולטימטיבי להנהגה חומלת. אתם מרגישים משהו שונה? אתם מוצאים את ההבדלים? לצערי ולשמחתי גם יחד, אני די בטוחה שהשילוש הזה ילמד אותנו את החוק המוסרי החשוב ביותר: מוסריות אינה סוגיה גנטית אלא סוגייה של אחריות אישית.