בית"ר י-ם ומכבי ת"א מציגות: אימפריות בקריסה
שתי קבוצות הצמרת לשעבר, שיתמודדו זו מול זו הערב (20:50, בכורה לאלי כהן כמאמן המארחת) בליגת העל, כבר מזמן לא מה שהיו. ההנהלות מרוחקות מהאוהדים, השחקנים אינם מגלים מחויבות וסמלים כבר לא נראים בסגלים שלהן. נותרו רק הזכרונות
כאשר אוהדי בית"ר ירושלים שרים "האימפריה עוד תחזור" הם מתכוונים למצב בו הקבוצה שלהם תוביל את הטבלה ותזכה בתואר. גם בקריית שלום נשמעים קולות זהים, אך ההתרסקות של שני המועדונים, שיפגשו הערב (20:50, שידור ישיר בערוץ 1) באצטדיון טדי, נובעות מסיבות שונות.
האפשרות שבית"ר תחזור להיות "אימפריה" אמיתית, כפי שקורה עד היום במכבי חיפה (למרות מצבה בטבלה), נראית תלושה מהמציאות בלי קשר לפראייר זה או אחר שישים כסף בלי חשבון, דבר שלא חסר במכבי ת"א. שם עוד איכשהו יש תקווה לעתיד ורוד יותר.
הנהלה
בתקופות קודמות, בהן בית"ר רצה בצמרת, הייתה יד מכוונת מצד ההנהלה. בעבר היו אלה משה דדש ואברם לוי, מאיר פניג'ל והאחים לוי, שניווטו את הספינה.
מאוחר יותר היה זה הכסף הגדול של גאידמק, שפשוט עשה את שלו. ההצלחות המקצועיות טשטשו אז את הבעיות בניהול והספינה המשיכה לשוט.
כבר שלוש שנים שוכב איציק קורנפיין על הגדר בשביל גאידמק, שפשוט נעלם והשאיר אותו להיות הילד ההולנדי שסותם באצבעו את החור בסכר.
כאשר התוצאות לא מגיעות מסיבות רבות, כל האש מתרכזת בקורנפיין באופן טבעי, והלחץ סביב האיש שמנהל את בית"ר גובר ומגיע מכל פינה במועדון ומחוצה לו. אז נכון, גם קודמיו בתפקיד ספגו ביקורות על התנהלותם וכמובן שגם קורנפיין לא חף מטעויות.
בכל צבא ידוע שהכוח שואב ביטחון מהמפקד. בשונה ממה שקרה בתקופות קודמות, אלמנט הכסף לא קיים כבר שלוש שנים וכשהתוצאות לא מגיעות -
הביקורת על ראשי המועדון גוברת והמפקד הופך פגיע. כל זה משפיע על המועדון כולו.
במכבי תל אביב החליפו בשנים האחרונות הנהלות ובעלים כמו גרביים. לוני הרציקוביץ', אלכס שניידר, מיטש גולדהאר, אלה הבעלים שהתחלפו ולהם תוסיפו את המנכ"לים ויושבי הראש שהלכו הביתה. צוות הניהול של הצהובים מורכב היום מאדם אחד, ג'ק אנגלידיס, נציגו של הבעלים.
מדובר באדם שלא הגיע מתחום הכדורגל. תוסיפו לזה את העובדה שהוא לא ישראלי, ותבינו מדוע האוהדים רוצים לראות את צביקה רוזן או צביקה שרף בהנהלה. הם רוצים מישהו שברגע של משבר ייכנס לחדר ההלבשה וייתן לשחקנים בראש אם צריך גם להעניש אותם, דבר שלא בדיוק קורה בהנהלה החדשה של הצהובים.
לפחות לאנגלידיס ולגולדהאר יש כוונות טובות, וגם את האמצעיים הכלכליים, כך שאם לא יגרמו להם ללכת הביתה השינוי יגיע בסופו של דבר.
ביקורת מסמל בית"ריאוחנה: "ששחקני בית"ר יהיו גברים, לא רכיכות"דוד בן שימולהיום בספורט "ידיעות אחרונות": אלי אוחנה מדבר על הכישלון, מחאת האוהדים והסיכויים של אלי כהן לשרוד במועדון: "העבודה העיקרית שלו היא מנטלית ופסיכולוגית. יש היום סגל מספיק טוב שצריך להישאר בליגת העל"ה"סמל"
המושג 'סמל' בכדורגל הוחלף עם הזמן במושג "מחויבות למועדון". למרות שבבית"ר מתגאים כבר כמה שנים בשחקנים הצעירים שגדלו במועדון, התוצאה הסופית מרחיקה את הקבוצה מהאימפריה שהייתה פעם.
עוד ב-ynet ספורט:
- ההגנה של עירוני ק"ש - השביעית באירופה
- בעקבות שיר האליפות - בק"ש חוששים ממנחוס
- יו"ר קבוצת כדורסל התלונן על סחיטה באיומים
לאחר ההפסד להפועל חיפה ביום הראשון של השנה, הפסד שהוריד אותה בפעם הראשונה מתחת לקו האדום, חשבו מספר שחקנים לצאת בערב לצפות בסרט.
רק התערבות של גורם בהנהלה שכנעה את השחקנים להישאר בבית באותו הערב, כפי שבטח עשו האוהדים המאוכזבים. אפילו כיום, במצבה הקשה של
הקבוצה, מרשים לעצמם שחקני בית לוותר על האפשרות לשחק בטענות כי אינם מרוצים מהתפקוד שלהם על המגרש. לנשק את הסמל אחרי שער לא אומר דבר אם את הדברים הפחות נעימים של "הסמל" לא מוכנים לקבל.
למכבי ת"א היה עד לא מזמן סמל אחד גדול, אפילו יותר מידי גדול, קראו לו אבי נמני. מאז שנמני עזב אין לצהובים מישהו שהם יכולים להזדהות איתו. יצחקי? עטר? אלברמן? קולאוטי? הם אפילו לא גדלו במכבי ת"א, כך שגם אם יהיו השחקנים הכי טובים שיש, עדיין אין להם את ה-DNA של מכבי.
מהשחקנים הצעירים שגדלים כיום במועדון, אולי יצמח מישהו שבעתיד יחשב לסמל, אך נכון לעכשיו אין אחד כזה. רוח המכביסטיות out. הכסף הגדול, שעליו כבר דיברנו, מזמן הפך ל-in. וזה בלי להזכיר את ההתמרמרות של השחקנים, שפעם היו הופכים עולמות כדי ללבוש את החולצה הצהובה ועוד דברים נוספים.
המאמן
ללא קשר ליכולתם המקצועית של מאמנים שאימנו בירושלים או במכבי ת"א בשנים האחרונות, "אימפריה" חייבת להיות נשלטת על ידי מאמן שהוא
"אוטוריטה". אחד כזה לא חייב להיות דווקא מישהו שהוא "אולד סקול"' כמו דרור קשטן.
גם מאמנים צעירים יותר כמו אלישע לוי או רוני לוי נחשבים ל'אוטוריטה', כאלה שהשחקנים לא מתעסקים איתם ואם זה קורה - המאמן חותך חד וחלק בדרך כלל, עם גיבוי מההנהלה.
בירושלים של שלוש השנים האחרונות, כשאין כסף ואין תוצאות, השחקנים חייבים מישהו שיפקד עליהם, לא מישהו שינהיג אותם. במובן הזה, "השריף" הוא הבחירה הנכונה. בגלל המצב הכלכלי והיעדר התוצאות, מאמנים כמו דרור קשטן מעדיפים לא להגיע לירושלים.
מי שמגיע לבירה הם מאמנים פחות מנוסים או "אוטוריטות" שמצאו עצמם ללא קבוצה מסיבות שונות, כפי שקרה עם רוני לוי וכפי שקרה עכשיו עם אלי כהן,
שיערוך הערב בכורה על הקווים. המאמנים שמגיעים מנסים לדבר עם השחקנים בגובה העיניים, מה שהיה עובד מצוין אם הקבוצה הייתה מצליחה.
אותה הגברת, רק בשינוי אדרת, נמצאת גם במכבי ת"א. אין מאמן שיקבל את הגיבוי הנשלט מההנהלה, כמו במקרה של איוניר עם מדוניאנין, ואם לא ישיג תוצאות טובות - הוא עשוי לקבל שיחת טלפון מקנדה, שתבשר לו על סיום תפקידו.
גולדהאר אולי הבין שהמצב הזה לא יכול להימשך ומחפש עכשיו את המאמן שיתאים לקבוצה גם מהבחינה המקצועית. כזה ששחקנים יפחדו ממנו, שלא יעשה חשבון לכוכבים וגם יתאים לחזון האישי שלו.
האוהדים
אוהדי בית"ר לא מצליחים להתרגל לשינוי בעולם הכדורגל. העולם השתנה, ופעולות שפעם היו נחשבות אלמנטריות כמו קריאות גזעניות, תקיפת אוהדי
היריבה או הפגנות אלימות - כבר עברו מן העולם.
חלק מאוהדי בית"ר, שהוא גם החלק שמעודד ונוסע אחרי הקבוצה לכל מקום בארץ, בכל מזג אוויר, לא התרגל למציאות החדשה ומתקשה מאוד לקבל את העובדה שמעשיו פוגעים אנושות בקבוצה. ארבעה מיליון שקל הוציאו בבית"ר על אבטחה בשנה האחרונה.
את הקנסות ששילמה הקבוצה לבית הדין של ההתאחדות, או את סכומי הכסף ששילמה לקבוצות יריבות שאצטדיוניהם הושחתו, קשה לחשב. ברור שכשמנצחים הכל נשכח בצד והקבוצות אפילו שמחות לשלם את הסכומים האלה, כפי שקרה בתקופת אלי ארזי. הבעיה היא שכאשר הקבוצה נלחמת על חייה, ובאותו הזמן נאלצת להילחם גם באוהדיה, נוצר משבר בין הקהל לקבוצה.
המשבר הזה הגיע גם לקריית שלום. גם שם ההנהלה משלמת כספים רבים על התפרעויות האוהדים, שמצידם טוענים לריחוק מצד הקבוצה.
עד לפני שבועיים הם נתנו את השקט למועדון, גם אחרי הפסדים, אבל הבינו שהמצב לא יכול להימשך ולפתוח במחאה. מבחינתם, 100 ימי החסד תמו ואם לא יהיו שינויים בקרוב - המחאה שלהם רק תגבר. אימפריות? מזמן לא.