ריף כהן: מוזיקה ים תיכונית אבל עם קלאסה

אין הרבה דברים ששנואים עליי יותר מטרנדים. והיי, סחבק לא זקוק להוכחות. אני גר במודיעין. ובתוך עולם הטרנדים המאוס, אני מתעב באופן ספציפי את הרגע שבו להק מבקרים עט בהתלהבות על אמן חדש, ומתחרה בינו ובין עצמו על כמות הסופרלטיבים שהוא מעתיר עליו. במרבית המקרים - בעיקר מאז שזכינו בהמצאה הקסומה המכונה אינטרנט, שהכפילה את כמות המבקרים ושילשה את מהירות הכתרת המלכים - המהומה נרגעת בתוך שבוע שבועיים, עת מגיח אמן חדש עוד יותר, שעומד "לשנות את פני המוזיקה הישראלית". וכן הלאה.

עוד תווים של שי להב ב-ynet:

הבעיה היא, שבמקרים הנדירים שבהן השמועות מתגלות כמוצדקות, אני מוסיף לעמוד מהצד, בפרצוף נרגן של מישהו שנותר מחוץ למסיבה, ומשחק אותה מיוחד. "מה, ההוא שכולם מדברים עליו? שטויות. חודש חודשיים, תגלו שהכל בלוף".

וזה בדיוק היה התרחיש במקרה של ריף כהן. השילוב בין החיבוק המרכז תל אביבי, עם הארומה המרוקאית צרפתית, גירה מיד את בלוטות ההקאה שלי. זה נשמע כמו עוד התחסדות של אנשים ציניים וקרים, שנהנים לנפנף בהעדפות האתניות המגוונות וה"פתוחות" שלהם. רק שבסוף יצא, כמו בדרך כלל, שגדול הציניקנים הוא דווקא אני.

כי ריף כהן היא באמת... או קיי. אני אחסוך מכם את צירופי "הדבר האמיתי" וכו'. נאמר רק שריף כהן היא פשוט נהדרת. שילוב יוצא דופן של מתיקות ילדותית, סקסיות, עוצמה מתפרצת, רכות מופנמת, חינוך מוזיקלי מערבי, רקע מוזיקלי אתני וכל קלישאה אחרת מתוך אחדות הניגודים הזו, שהופכת אותה ליהלום אמיתי. אופס. הבטחתי לעצמי שאזהר.

צפו בקליפ של השיר החדש שלה, שיצא ממש עכשיו, J'aime, בו היא משתוללת בחן בחוצות יפו, ותתאהבו בה מיד (אחר כך תרימו טלפון למשרד החוץ ותמליצו עליה בתור השגרירה הבאה שלנו בכל ארץ דוברת צרפתית. אפילו עם בוס כמו אביגדור ליברמן, אי אפשר לעמוד בפניה). בדומה לסינגל הקודם, A Paris, גם כאן יש שילוב הורס של מקצבים ברבריים מהפנטים, עם שירה מתוקה מדבש, והכל במעטפת סקסית - תמיד - של צרפתית.

מה שגורם לי לכמה וכמה הרהורים. קודם כל, האם הצרפתית חוזרת סוף סוף לציון כשפה מאז'ורית בשירים? ע"ע הרנסאנס של שנות השישים, שהובל בידי גדולי אומה כמו נעמי שמר ויוסי בנאי, ונעלם עם השנים, ועם השנאה המתגברת לזוללי הצפרדעים. כי כשמוסיפים את ריף כהן לזמרות צרפתיות-ישראליות כמו קרן אן ויעל נעים, אפשר להתחיל ולדבר על תופעה.

לשאלה הזו יש חשיבות. כי למרות הגל שהפך לנחשול, של אמנים ישראלים ששרים באנגלית, קשה להגיד שמישהו מהם הפך לכוכב גדול באמת בישראל (בסדר, בסדר. אסף אבידן, גבע אלון ועוד. זה עדיין לא זה). יש לי תחושה, שהצרפתית יכולה להתקבל כאן בהרבה יותר טבעיות. כי יש בה מראש משהו חם יותר, ים תיכוני, קרוב אלינו. ומצד שני, הררים של קלאסה. כשמוסיפים לכל זה גם את המוטיב הצפון אפריקני, כמו במקרה של ריף כהן, הפוטנציאל גדול עוד יותר.

"המטריה". יוסי בנאי שר ג'ורג' ברסנס (תרגום: עמוס קינן)

אני לא יודע מה השאיפות המסחריות של המתוקה הזאת. על פי כמות הצפיות המרשימה ביוטיוב, מן הסתם השוק הישראלי לא ממש נספר אצלה, אבל לו הייתה ממש רוצה, הדרך ללב המיינסטרים כבר סלולה בפניה. והיא אפילו לא צריכה לשיר בעברית.

בחלומי, אני שומע אותה משתפת פעולה עם טיפקס, השם יקום דמה, שברגעים

היותר אמיצים (ונדירים) שלה ידעה לשלב יפה בין דיסטורשן ומקצבים ברבריים. "בתוך נייר עיתון", למשל, נהנה מלחן מרוקאי מסורתי. רק דמיינו כמה יפה ריף כהן יכלה להגיש אותו (הנה רעיון לקאבר. "אם ואחות", של קובי אוז וחבריו. גם קצבי, גם מזרחי, גם פמיניסטי).