ילד פלא בן 69: האלבום החדש של פול מקרטני

עד יום הולדת 30, העולם נראה לי כמו מקום ברור לגמרי. יש את הלנונים, יש את המקרטנים, ונהר מרסי שלם חוצה ביניהם. הלנונים הם האנשים האמיתיים, המחוספסים, אלה שאומרים תמיד את האמת, גם אם היא מסבכת אותם בצרות צרורות. ואילו המקרטנים הם המלוקקים, האנשים החמושים בחליפה מהודרת ובבייבי פייס, שיחייכו אליך וידקרו אותך באותה נשימה ממש. למותר לציין - אני הייתי לנוניסט. או לפחות רציתי להאמין שאני כזה.

עוד תווים של שי להב  ב-ynet:

• צאו מהנישה: קחו את דודי לוי ונערות ריינס 
• אשכנזים ששרים במזרחית - ולהיפך
• צביקה פיק: היי, לפחות הוא מנסה
  

במסגרת היריבות הכי נדושה - ועדיין גם הכי מרתקת - בתולדות המוזיקה המודרנית, היה לי ברור כמו שתיים ושתיים, שיש רק גיבור אחד בסיפור. באופן טבעי, מדובר בזה שנרצח בדמי ימיו, בעוד שהנמסיס שלו מוסיף להלך על פני הארץ בחיוך צ'שייר מדושן (ומתוח מדי, יש לציין), תוך שהוא מפזר בלדות קיטש מתקתקות, ודואטים מפוקפקים עם מייקל ג'קסון. דמות כמו ג'ון לנון - חכם, חלש, אכזרי, מיוסר, צודק וטועה בגדול - מדברת לגבר צעיר הרבה יותר מהדמות העגולה, תרתי משמע, של פול מקרטני.

אבל אז הגיע יומולדת 30, ואיתו בשורה מדאיגה במיוחד. הפסקתי לראות את העולם בשחור ובלבן. הבנתי שהחלוקה לטובים ולרעים קיימת רק בסרטים הוליוודיים (או הודיים). והנורא מכל: התחלתי לחבב את פול מקרטני. כלומר, העובדה שהוא מהמוכשרים במוזיקאי תבל לא הייתה חידוש מטלטל. לאיש יש קבלות מפה עד ליברפול, ובחזרה. והיי, בואו נודה בזה: כמוזיקאי פרופר, הוא הרבה יותר מורכב ומגוון מלנון.

 פול מקרטני מדבר על האלבום החדש: "Kisses On The Bottom"

אבל התובנה האמיתית שנחתה עליי פתאום היתה שמבעד לחזות המלוקקת ולחיי הדיסנילנד שלו נמצא בנאדם. בשר ודם. עם רגשות. שמצליח גם לרגש אותי. אני מודה, אולי זאת הביוגרפיה שלו, שזכתה פתאום לכמה טוויסטים לא נעימים (מותה של לינדה מסרטן, הגירושין המכוערים מהת'ר מילס ועוד), והצליחה לחלץ ממנו פתאום שני אלבומי מופת רצופים (Chaos and Creation in the Backyard ו- Memory Almost Full). אבל זה היה יותר מזה. הרבה יותר. כי מי שהשתנה באמת לא היה פול, אלא סחבק.

אפשר להגיד שהתרככתי, אפשר להגיד שהתפכחתי. ואפשר גם לקבוע שנהייתי סמרטוט. אני מניח שכל התשובות נכונות. אבל זה כבר לא משנה. כי בעשור האחרון, כמעט כל שיר ישן של מקרטני מפעיל אצלי את מנגנון הלחלוחית בעיניים. קשה לי אנושות לכתוב את זה, ואני ארדוף באופן אישי כל אחד ואחת מכם שינסה לטעון שקרא את השורה הבאה, אבל כשאני שומע את Pipes of Peace, גם בפעם המאה, אני הופך למרגרינה מהסוג הרך והשמנוני ביותר. איך זה יכול להיות, למען השם? הרי מדובר בשיר דביק. מתחסד. פלקטי להחריד. משהו שלנון היה דורך עליו בבוז, ואז מצרף איזו יריקה עסיסית. ובכל זאת, זה עובד. וזה בדיוק הסוד של מקרטני. היכולת הזו, לקחת את הקיטש הסכריני ביותר, ולגרום לך להרגיש שהוא בא באמת מתוך הלב. ולא רק למטרות מסחריות.

מה שאף פעם לא הצלחתי להבין עד הסוף הוא - איך זה ייתכן? איך אפשר להיות מצד אחד מכונת פופ משומנת (מקרטני נכנס לספר השיאים של גינס, כאמן הפורה ביותר במאה ה-20), שיודעת לתת לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה, לפעמים בציניות מחושבת - ומצד שני גם לשמר לאורך כל כך הרבה שנים רגש אותנטי והתלהבות ילדותית. 

פול מקרטני עם "My Valentine", אחד משני השירים החדשים באלבום

אני חושד שהתשובה נמצאת בין הרצועות של האלבום החדש של מקרטני, Kisses From The Bottom, קאברים חדשים שלו לשירים רומנטיים גדולים, ברוח דין מרטין ופרד אסטר, עליהם גדל בשנות ה-50. זה אלבום שכולו שמרנות. החל מבחירת התקופה, רגע לפני מהפכת הפופ רוק הגדולה של הסיקסטיז, שמקרטני היה מראשיה, דרך בחירת המוזיקאים (דיאנה קארל ולהקתה - מוזיקאית שהפכה לפסקול היאפיות האולטימטיבי) - ועד לעיבודים, ששומרים באורח כמעט מרגיז על רוח השירים המקוריים, מבלי לנסות להטעין אותם בפרשנויות חדשות.

מה בכל זאת שונה? העובדה שמקרטני, לראשונה בקריירה שלו, מסתפק רק בשירה. ואותה שירה נשמעת לפתע אחרת. מקרטני, שבקרוב נכנס לעשור השמיני לחייו, אבל תמיד שר ומתנהל כמו טינאייג'ר נצחי, נשמע כאן - לראשונה אחרי שנים רבות - בגילו. כמו אדם בן 70 בלי העור המתוח והפעלולים הבלתי נעימים למראה בשיער. וזה מפתיע ומרגש מאד. אבל מה שמרגש באמת, הוא שלמרות השמרנות הטוטאלית, האלבום הזה עדיין מלא רגש ויופי.

 וזו בעצם התשובה לחידת מקרטני. האיש פשוט אוהב מוזיקה, בכל רמ"ח איבריו.

מוזיקה, במובן הכי טהור שלה, ללא הקשרים חברתיים, פוליטיים או אופנתיים. בניגוד ללנון, שהיה חיה פוליטית שהשתמשה במוזיקה כדי לקדם את מה שהיה חשוב לה באמת - מבלי לגרוע מכשרונו הגדול כמוזיקאי - מקרטני שם פשוט בשביל המוזיקה. לכן הוא עדיין נהנה ממנה, כמו ילד. ולכן הוא גם מחדש את מה שגרם לו הנאה כילד. גם אם מדובר בחומרים שנתפסים כהרבה פחות מגניבים (מקרטני כבר השתעשע בעבר בקלסיקות ישנות, אבל אז דובר בשירי רוקנרול לוהטים - Run Devil Run, 1999).

אז הבנתי את מקרטני. ואפילו התחלתי לאהוב אותו. למעשה, השלמתי את תהליך הפיכתי לאדם בוגר, אחראי ויציב. אז על מה תעיד העובדה, שבחודשים האחרונים אני הולך וחוזר לאלבומים של לנון, בעוד שאלה של מקרטני שבים לאגור אבק בתקליטיה? המשך, בפרקים הבאים.