צביקה פיק: היי, לפחות הוא מנסה
שי להב הבין שצביקה פיק הוא בעצם שני אמנים: האחד כוכב נוצץ עם להיטי ענק, והשני - מדשדש בניסיונות חוזרים להיכנס לרשימות ההשמעה של תחנות הרדיו. זה כמעט מעייף, אבל חייבים לתת לו קרדיט על ההתמדה
זה לקח לי הרבה שנים, קאמבקים ונצנצים, אבל בסוף הבנתי. במדינת ישראל פועלים שני אמנים, המתקראים צביקה פיק. הראשון, נכנה אותו צביקה א' - הוא אמן עבר מפואר שמצליח לתחזק קריירה ענפה המבוססת על שירים שנכתבו לפני יותר מ-30 שנה. השני, צביקה ב' - הוא אמן הווה אלמוני למדי, שמנסה ללא הרף לייצר להיט פופ חדש והורס, ונתקל בהתעלמות גורפת. מעניין מתי הם נפגשים, ואת מי מהם שירה מעדיפה.
עוד על המוזיקה ששי להב אוהב ב-ynet:
קצת עובדות, כדי שתבינו על מה אני מברבר: ימי הזוהר של צביקה פיק היו בסוף שנות השבעים. האלבום המצליח ביותר שלו, "מוזיקה", יצא בשנת 1978 - וזיכה אותו בבובת שעווה בדמותו, במוזיאון השעווה הישראלי. הלהיט האחרון שלו (כשיר שהוא גם מבצע) היה "הסבון בכה מאד", מפסטיבל הילדים של 1981. ומאז? למעט הסנסציה של "דיווה", שהוא הלחין (1998), ואם תתעקשו גם "לפעמים חלומות מתגשמים", בדחיפת "כוכב נולד", צביקה פיק לא חתום על להיטים גדולים. ודאי לא כמבצע.
צביקה פיק "הסבון בכה מאוד", פסטיבל הילדים 1981
כל זה לא הפריע לו, לצביקה א', להמשיך ללבלב - ללא כל קשר לקריירה הנוכחית שלו. עיין ערך המחזמר המצליח "מרי לו", כס השיפוט של "כוכב נולד", הסדרה "המאסטרו" והמיני סדרה המבוססת על שיריו, הישנים כמובן - "תמיד אותו חלום". הוא המשיך לתחזק מעמד אייקוני המתהדר בתארים מגוחכים כמו המאסטרו, וממשיך להיות סחורה חמה בשוק הסלבס, על בסיס יצירה (מפוארת, שיהיה ברור) מלפני שלושה עשורים.
ובינתיים, בחלק אחר של העיר, מתהלך לו צביקה ב' ומנסה לחקות את הצלחתו המטאורית של צביקה א'. זה לא קל. לפרקים, אפילו נראה בלתי אפשרי. אלבום ה"קאמבק" שלו משנת 2002, "הלילה הוא הלילה", זכה להתעלמות מאוד לא אפנתית. מאז, עוד לא הוציא אלבום נוסף. באפריל 2010 יצא שיר חדש שלו, בלדה בשם "כל כך הרבה אור", שזכה לפרמיירה חגיגית בתכנית "שבוע סוף" (צביקה א' הפעיל כמה קשרים), ולווה בהבטחה בדבר סנונית ראשונה מתוך אלבום שייצא בהמשך השנה.
ביולי אותה שנה יצא השיר הקצבי "רוקדים הלילה", שבוצע על בימת "כוכב נולד" (שוב, צביקה א'). שני השירים לא ממש הרעידו את מצעדי ההשמעות, והאלבום לא יצא. והנה, לפני מספר שבועות, צץ לפתע סינגל נוסף. "רוני שלי". גם הפעם, האירוע זכה בתקשורת להגדרה של "סינגל ראשון מתוך אלבום שייצא בקרוב". גם הפעם, הוא לא הפך ללהיט. מה שלא מפריע לצביקה א' להמשיך וללהוט, במסיבות הכי יפות של החיים.
אז איך אפשר להסביר את השוני הדרמטי הזה? מה גורם לצביקה ב' להתדפק בייאוש (מטאפורית) על דלתות כל תחנות הרדיו, בעוד שצביקה א' מוסיף למלוך בגאון באותן תחנות ממש? או. כמה הסברים: קודם כל, בישראל יש נטייה של עורכים מוזיקליים להתעלם מיצירה חדשה של אמני עבר גדולים. בקטע של "אין מה לעשות, הם אף פעם לא יצליחו לשחזר" וכו'. בדקתי את זה פעם אמפירית, כשכתבתי את הספר "רשימת שידור", על גלגלצ. כמות נכבדה של אמנים, שזרחו בשנות ה-70 וה-80, והוציאו שירים חדשים בשנים שבהן ערכתי את הסטטיסטיקה, זכו להשמעות יפות בתחנה. אבל רק של שיריהם הישנים, הקלאסיקות. החדשים לא קיבלו צ'אנס, בעליל. וצביקה פיק נכנס כאן לאותה קטגוריה.
הסבר אחר הוא שצביקה ב' שלנו הוא פופיסט בנשמה, במדינה שאף פעם לא קיבלה את הפופ באמת. צלילי האלקטרו ב"רוני שלי" (בהשראת המעבד ניב כהן, מהצמד knob), לא ממש דומים לשום דבר שאתם יכולים לשמוע בעברית כרגע ברדיו. ובכלל, האלמנטים הפופיים שכל כך מזוהים עם צביקה א', כמו החולצות המבהיקות והריקוד הספק מודע ספק מתעלם מעצמו עובדים יפה כפריט נוסטלגי. לא כמקדם מכירות של אמן עכשווי בישראל.
תמיד אותו חלום
וישנה אופציה שלישית: השירים החדשים של צביקה ב' פשוט לא טובים מספיק. מספיק בכדי להאפיל על ההילה של צביקה א'. שלושת השירים האחרונים שיצאו לרדיו הם לא רעים בכלל. ודאי מתעלים על חרפת האלבום "הלילה הוא הלילה", מ- 2002. אבל אף אחד מהם לא גורם לך להגיד "וואוו". שלא לדבר על "שיגעון". לסיכום, אני הולך על אפשרות ד': כל התשובות נכונות.
ובכל זאת, אני חייב להתנער לרגע מהניתוח השכלתני, לטובת פירגון לצביקה פיק. ודווקא לצביקה ב', שלא מפסיק לנסות. הוא כבר הרי לא ממש חייב את זה. לא כלכלית, ובטח שלא ממסדית (צביקה א' קיבל בשנת 2011 את פרס אקו"ם על מפעל חיים). אבל יש משהו, בהתלהבות הילדותית האמיתית שלו, שמוסיף לדחוף אותו קדימה. מה שמזכיר לי אנקדוטה קטנה, אבל עבה, הקשורה בצביקה. שני הצביקאים.
בשנת אלפיים, רגע לפני חזרתו המפוארת לתודעה, הוא הופיע במועדון "הצוללת
הצהובה" בירושלים. זה היה לילה קר, והקהל מנה בסביבות מאה צופים. לא מעט, אבל בטח לא הסטנדרטים של עיר הנוער, 1979. זה לא עניין את צביקה שלנו, אחד האמנים הישראלים היחידים שיודע להעריך את חשיבותו של שואו על הבמה. צביקה, כמו צביקה, היה צריך לעשות כניסה. דרמטית, עתירת נצנצים, גדולה מהחיים. אלא שכדי לעבור מחדר ההלבשה של הצוללת לבמה, הוא היה צריך לעבור בתוך הקהל. מה שהיה מחרבן את הכניסה הפיקית הגדולה. מה עשה האיש? החליף בתוך רכבו הפרטי, שחנה מחוץ למועדון, לבגדי הערב הנוצצים, ונכנס בריצה - מבעד לדלת הראשית - היישר אל הבמה.
אף פעם לא הייתי מהמעריצים הגדולים של המוזיקה של צביקה פיק. אבל מאותו ערב, התחלתי להעריך את הייחוד שלו כאמן. ההתעקשות הנוכחית שלו, להמשיך ולחפש את השלאגר הצבעוני, בתוך עולם אפור עד אימה, רק מעצימה את ההערכה הזאת.
