המופע של שיא הרגש
מה גורם למבקרי מוזיקה רציניים להגיע לתוכניות טלוויזיה, להתברווז ולשפוך מחמאות נרגשות על ילדים מזמרים או כוכבים נולדים? שי להב מקווה שב-"The Voice" זה יהיה אחרת - וממליץ לכם על הופעה שבאמת כדאי להצטמרר ממנה
העונה הראשונה של "בית ספר למוזיקה" כבר מאחורינו, ויחד איתה הוויכוחים חסרי התוחלת בין המבקרים, שתיעבו - לצופים שאהבו. אהבו בגדול, על פי הרייטינג. באופן אישי, לא התחברתי לעסק מהרגע הראשון. מבחינתי, ילדים מזמרים הם יותר קוריוז, זרז מהיר ושטוח של רגש, מאשר הדבר האמיתי (וזו כמובן הכללה גסה. ישנם יוצאי דופן). נתקו לרגע את המימד הויזואלי, את מבעיהם התמימים, פרצופם המתוק או העיניים הפעורות לרווחה. תקשיבו אך ורק לשירה, ותבינו למה התכוונתי.
טורים קודמים של שי להב ב-ynet:
- סיכום 2011: תנו לי פופ אנד רול
- המצב חרבנה? תנו לנשים לשיר
- להוריד את האנטי מהשאנטי
האח הגדול: נואל גלאגר חדש
אבל זהו המשחק, משחק טלוויזיוני - וככזה, ההצלחה שלו מובנית מאוד. מה שהרבה פחות מובן הן התגובות עתירות הסופרלטיבים של מה שכונה בתכנית "הוועדה המקצועית". יושבים אנשי מוזיקה, חלקם מוערכים מאוד, שכבר ביטאו בעבר תובנות וביקורות בריאות - ומתפייטים על כל זב חוטם, משל היה מייקל ג'קסון הצעיר, רגע אחרי הופעת הבכורה של הג'קסונים.
כל דרדק הוא "זמיר". כל דרדקית היא "מלאך". וכולם ביחד הם "אמן אמיתי", "עילוי" ו"כישרון בלתי נתפס". וזה עוד רק בחימום. הכוונה היא, אגב, לא לארבעת השופטים, שגם הם חוטאים בחטא ההפרזה, אך לפחות מנומקים יותר - אלא לאותה "ועדה מקצועית".
נכון, כשמדובר בילדים אין ציפייה לביקורת אובייקטיבית, שעלולה גם להיות הרסנית עבור ילד בן עשר. אבל למה צריך, מהעבר השני, לגרום לו להרגיש שהוא חוזליטו? (והרי כשיגלה שהוא לא, התוצאה תהיה הרסנית לא פחות). וכך, אתה צופה בכל זה מהספה, ומתקשה להסביר את הפערים הברורים בין הביצוע החמוד והחובבני ששמעת זה עתה, לבין ההתלהמויות הנרגשות שבאות בעקבותיו. ואז צצות השאלות. למה הם עושים את זה? האם תודרכו ברוח הזאת לפני התוכנית? או שעצם המפגש עם ילדים חמודים מסמא גם עיני מומחה?
כנראה שהילדים הם לא העניין, אם חוזרים לרגע לתכנית האם והאחות של "בית ספר למוזיקה" - "כוכב נולד". הלוא גם שם, נמתח מעונה לעונה פער הולך וגדל בין היכולות הבינוניות של המתמודדים, לבין גודל הסופרלטיבים שמרעיפים עליהם השופטים. במקרה של מרגול לפחות כבר הבנו שהאינטרס הוא השבחת הסחורה, אבל אפילו שועלים וותיקים כמו יאיר ניצני נופלים לפעמים בסקציית המחמאות המופרזות.
אופס, גם אני חטאתי
ואז, רגע לפני שהגעתי כבר למחוזות הקונספירציה בדבר שטיפת מוח אינטנסיבית הנערכת במסדרונות טדי הפקות, סחבק נזכר שגם הוא זכה (או שלא) לטעום מכס השיפוט, בשבתו ב"היכל התהילה". וגם אני, בדיעבד, חטאתי לא פעם, במתן מחמאות שלא הייתי נותן, אילו צריך הייתי לכתוב ביקורת בתנאים סטריליים, כמו עכשיו (משמע: מתחבא בחדר העבודה, מזעמם של שלושה ילדים עתירי אנרגיות בלתי פרוקות). אז למה זה קרה, לעזאזל? טוב, זה ברור. קיבלתי בוכטות כדי להחמיא בצורה מלאכותית. ועכשיו, למציאות. אני יכול לחשוב על כמה וכמה סיבות.
ראשית, בתוכנית מהסוג הזה אתה הופך מהר מאוד לחלק מהצוות. ולא משנה מה תארך הרשמי. אתה מכיר את העורך, מקשקש עם המגיש, וחשוב מכל - מעורב בקשר קבוע עם המתחרים. וכך, תרצה או לא תרצה, נוצרים ביניכם סוג של יחסי קרבה. כאלה הגורמים לך, אפילו בתת מודע, לחבב את המתמודדים ולהיות בעדם. בדיוק הסיבה שבגינה מבקר מוזיקה צריך להקפיד ככל האפשר, על ריחוק ממושאי הכתיבה שלו.
הסבר אחר הוא המדיום. הטלוויזיה מעצם טיבה, מכתיבה הפרזה. כשופט, או חבר "ועדה מקצועית", אתה נדרש לשחרר משפטים קצרים וחותכים, כאלה שיהדהדו מיד אחרי אמירתם ויגררו תגובות קולניות של הנוכחים בחדר - בין אם מדובר בעמיתייך השופטים, או בעוזרת ההפקה המצחקקת. מורכבות, רב משמעויות ואמביוולנטיות - נשמת אפה של ביקורת מעמיקה - לא עוברים מסך. הם פשוט יורדים בעריכה.
ההסבר השלישי קשור באינטנסיביות של העבודה הטלוויזיונית. בתכניות מהסוג הזה, שבהן אתה מוצא את עצמך מבלה לפתע ימים רצופים ואינטנסיביים בתוך אותה הפקה, נוצר סוג של מעגל סגור. לזמן קצוב, התוכנית הופכת לעיקר עולמך. בייחוד כשאתה הולך ברחוב ואנשים שמעולם לא היכרת ניגשים אליך בהתרגשות ומחווים את דעתם על המתמודדים, כאילו מדובר בנושא שברומו של עולם.
התוצאה היא, שאתה מאבד אובייקטיביות ובעיקר - פרופורציה. כי אם השאלה מי יזכה היא כל כך חשובה, סימן שמדובר בתחרות "חשובה". ומכאן גם במתמודדים "חשובים". שיש להלל ולפאר, מעצם העובדה שהצליחו להעפיל למעמד כל כך משמעותי.
הדינמיקה הזאת היא כמעט בלתי נמנעת. ואני בטוח שנצפה בה גם עם עליית "The Voice". לא משנה עד כמה המנטורים של התכנית הם זמרים בעלי ותק ותובנות, היו בטוחים שבתוך זמן קצר הם יתחילו לשפוך על המתחרים בתכנית מחמאות מופרכות בעליל. אוי, כמה שהם הולכים להצטמרר, להתברווז ולהתמשווז (אין מילה כזו? חכו חכו).
ועכשיו, כמה מילים על מישהו שבאמת ראוי למחמאות. אתם חייבים לעצמכם לראות את בקסטר דיורי, בליל רביעי בזאפה תל אביב. גם בגלל שהוא מוכשר
כמו שד - עם מלודיות כובשות, מבטא קוקני מתוק, וטקסטים המציירים בצורה נהדרת דמויות שידברו לכל אחד (וזאת עוד לפני שדיברנו על הייחוס, כבנו של איאן דיורי הגדול).
וגם כי מדובר בהזדמנות נדירה לחזות במוזיקאי בריטי הנמצא כרגע בשיאו. גם האמנותי, כשהאלבום האחרון והשלישי שלו "Happy Soup", הוא תענוג צרוף והטוב שבאלבומיו - וגם התדמיתי: מגזינים נחשבים בתפוצות, כמו uncut, זיכו את האלבום בביקורות מעולות. יש לי חשד סביר שדיורי עומד לגרום לי לבירווז. ואפילו למישווז.
