אשכנזים ששרים במזרחית, ולהיפך
כולם מנסים להפיק את הצליל שמאחד את המאעוולים עם הגיטרות החשמליות ולהגיד שאין דבר כזה "מוזיקה מזרחית", יש "מוזיקה ישראלית חדשה". שי להב חושב שפורטיסחרוף ניסו, עמיר בניון הצליח, אבל מי שעושה את זה באמת הוא טל הפטר
אפשר להגיד המון דברים על נאום הלבנים של שלמה מעוז (וברוך השם, אינספור כבר נאמר). מותר לכעוס, במיוחד אם אתה קיבוצניק או מושבניק. אפשר למחוא כף, בעיקר אם אתה דור שלישי לנחיתות מזרחית. אבל דבר מבורך אחד מעוז כבר עשה: הוא טלטל את החומה המסרסת והכל כך מרוצה מעצמה, של הפוליטיקלי קורקט. זאת הטוענת - בנועם כמובן - שדיבור על הפרדה בין אשכנזים ומזרחים בישראל 2012 הוא כבר מזמן לא רלבנטי; וזאת שהתייחסה למחאת הקיץ כאל "המחאה של כולם", כאילו שהיא לא שיקפה עמדות ודיעות של מגזר ספציפי מאד בחברה הישראלית.
עוד מחשבות של שי להב על מוזיקה ב-ynet:
לפני שאסביר מה לכל זה ולטור בנושא מוזיקה ישראלית, אזכיר גם שאותו מעוז התריע בשנת 1983 שהמניות הבנקאיות הן פצצת זמן כלכלית ופוליטית. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. בטח שלום חנוך, שהרוויח מאי ההקשבה למעוז את "מחכים למשיח".
ועכשיו לענייננו. אותו פוליטיקלי קורקט שמתפקד על תקן אקמול חברתי, מתבטא גם בדיבור שלפיו כבר אין יותר "מוזיקה מזרחית". מה פתאום, זה הרי "הפופ הישראלי העכשווי". מה ההבדל בכלל? כולנו אחים, כולנו מוכשרים, וכולנו רוצים להופיע ב"דה וויס". אבל אפרופו הממתק הטלוויזיוני החדש, קבלו פריים קטן אחד ממנו, שממחיש את עומק השוני בין הצדדים. וכן, עדיין יש צדדים. והם רחוקים מאד.
בסצינה המדוברת, אחד המתמודדים מסיים לשיר ואף אחד מארבעת הכיסאות לא הופנה לעומתו. המשמעות עגומה: הוא הולך הביתה. מה שלא מונע מארבעת המנטורים, שלא בחרו בו, להסביר לו עד כמה הוא מוכשר ונפלא. מגדילה לעשות שרית חדד, שדוחקת בו לצאת מהאולפן "עם חיוך, כי הצלחת פה". ואז זה קורה: "למה שיחייך?", שואל אותה אביב גפן (להלן, נציג "האשכנזים" בפאנל), "הוא הרי לא התקבל. מה יש לו לשמוח?". המבט ההמום שמשלחת בו שרית חדד מספר הכל, בלי מילים. היא פשוט לא מסוגלת להבין איך גפן מוכן להיות לא נחמד. מבחינתה, מדובר בגסות רוח. מבחינתו, זאת כנות טהורה. כבר אמרנו, שני מחנות נפרדים.
ההצלחה המסחרית לה זכתה בשנים האחרונות המוזיקה המזרחית, סייעה ביצירת האשליה כאילו קיים טשטוש גבולות בין הז'אנרים השונים במוזיקה הישראלית. אבל זה לא רציני (ביידיש: בלוף. במרגולית: חארטה). טשטוש אמיתי, מהותי, יגיע ביום שבו אמנים ישלבו כאן בצורה טבעית, נטולת מניעים שיווקיים, בין מוטיבים מזרחיים ומערביים. אני לא מדבר על פרויקטים שבהם כל צד עושה קאברים לקלאסיקות של המחנה השני, שיכול להיקרא גם: "כמה סלסולים אפשר לדחוס לתוך שיר אחד של נעמי שמר". הכוונה היא לחיבור אמיתי, אורגני.
עכשיו, הטרגדיה היא שחיבורים כאלה כבר היו בדברי ימי המוזיקה שלנו, ואפילו זכו להצלחה מסחרית. אבל הם לא הצליחו לסחוף אחריהם מספיק אמנים, בכדי להפוך לתופעה. דמיינו למשל חיבור בין להקת רוק ובין סלסולים ושירים מזרחיים מבית אבא. מופרך, נכון? לא במקרה של "צלילי הכרם" (או "צלילי העוד") שלהטו כאן בשנות ה-70. או חיבור בין הבי-מטאל למזרחית. היי, זה עובד יפה עבור אורפנד לנד.
מה עם פופ עדכני ומזרחית? הצליח היטב לשמחות ולדקלה דורי - וכמובן, לאתניקס. שלא לדבר על קישור בין מוזיקה קלאסית ומזרחית הארדקור. במקרה של נדב ביטון, המפיק המוזיקלי שלמד נגינה קלאסית, והפך לאחד המפיקים המרכזיים בסצינה המזרחית, אין שום סתירה.
אותו ביטון היה אחת הסיבות להתקבלותו של עמיר בניון, שאותו הפיק, לחיק הקונצנזוס ה"לבן". הוא ריפד את דרכו של הכישרון הענק מבאר שבע על מצע של עיבוד "עשיר" וכלי נגינה "רציניים", שהפכו את המוזיקה הבניונית לקלה לעיכול עבור הקהל האנין של הזאפה. ובניון אכן הפך לדוגמה כמעט בודדת של אמן המשלב בצורה אמיתית מזרח ומערב, וזוכה בהצלחה לאורך זמן.
האלבום הטרי והיפה שלו, "עץ על מים", נפתח בצליל אורגן המונד בהיר, רגע לפני שהסלסול הכהה של בניון חורך את האוזן. ברצועה מספר שבע, כשהוא שר נעמי שמר ("כמו חצב"), אפשר לעצום עיניים ולדמיין ששיכון ד' בבאר שבע וקבוצת כינרת אינן רחוקות כל כך. אבל מדובר, כאמור, ביוצא מן הכלל, המלמד על הכלל - ובבקשה, אל תנפנפו שוב בעלה התאנה של אהוד בנאי, או ברי סחרוף. המוטיבים המזרחיים ביצירה שלהם ברורים מאד, אבל הם בבחינת תבלין. לא התבשיל עצמו.
אז ההווה עגום, אבל העתיד טומן בחובו אינספור חיבורים כאלה. הם פשוט בלתי נמנעים. יודעים מה? הם קורים ברגעים אלה ממש. השבוע הגיעה אליי דוגמא, שממחישה את הפוטנציאל האדיר של השילוב הזה. קבלו את אלבום הבכורה של טל הפטר "ניסים ונפלאות". הפטר מגלם, אין דה פלש, את כור ההיתוך המוזיקלי. יש לו אבא אשכנזי (לא עלינו), שמשך אותו לאיזורי הג'אז והקלאסי. ומהעבר השני, הוא נכדו של חזן ממרוקו. התוצאה היא מיש-מש מענג, במרבית חלקיו, של אקורדים יוני רכטריים כמעט, עם מקצבים ערביים וכינורות דביקים שמנגנים.
הפטר עצמו נשמע כמו אחיו האשכנזי למחצה של עמיר בניון, ונע בין בלדות
פסנתר מזן הגברים הפריכים ("אם תרצי"), להמנוני גבר-גבר שפירק את בנות תל אביב ("נזילה"). בקיצור - אם להסתמך על הביטוי המופלא של הגששים - יש כאן מקרה חמור ומקסים במיוחד של סכיזופריחה. התבשיל שרקח כאן הפטר רק משתבח תודות לסוללה מרשימה במיוחד של נגנים ומוזיקאים כמו תמיר מוסקט, עוזי פיינרמן, שחר חזיזה, יוני סילבר ואחרים. צל"ש לעודד גולדשמיט, שאחראי לכל הפזמונים באלבום - כולם נגישים וארציים מבלי לדבר בגיספנית. כמה מהרצועות באלבום, כמו "אין לי מילים" הפותחת, והחידוש של "שיר ארץ" הארגובי, הן לא פחות מיצירת מופת. ובסך הכל, יש לנו פה עסק עם אלבום בכורה מבטיח ביותר שייחודו נעוץ בטבעיות בה הוא משלב בין מזרח למערב. ככה בדיוק צריכה להישמע המוזיקה הישראלית החדשה, כמו שהייתי רוצה לדמיין אותה.
