השיר של ארצי ואיינשטיין: מריח מאולץ

זה היה בערך בעשרה לשמונה בבוקר. פיזרתי את הילדים במוסדות החינוכיים המפוארים, אחרי בוקר מפרך של השכמות, סנדוויצ'ים ו"נו, תזדרז כבר". שעה של חסד, שבה אפשר לנשום עמוק, לשתות קפה ולהירגע ולו לרגע, לקראת הטירוף של שארית היום. בסינכרון מושלם עם המגע הראשון והמתוק של הקפאין בגרון, נשמעה פתאום קריינית נרגשת שבישרה על "מפגש היסטורי" בין שלמה ארצי ואריק איינשטיין, שצליליו יישמעו מיד. באינסטינקט מיידי, כיביתי את הרדיו. ועם הכיבוי הזה, הסתובבתי כל היום. ניסיתי להבין מה גרם לי לברוח משם. והשאלה הזו הטריפה אותי. הרבה יותר מהשאלה הפשוטה והמתבקשת - איך השיר בכלל?

עוד תווים של שי להב ב-ynet:

לאורך היום כולו לא ניסיתי להקשיב ל"חוזרים הביתה", למרות שהוא קרץ לי מכל תחנת רדיו ותחת כל אתר אינטרנט רענן. רק בערב, מפגש מקרי עם מישהו שבדיוק צפה בקליפ של השיר, הכריח אותי להתעמת איתו. אני מודה, ואל תספרו לשופטים של "דה וויס", כי הם ידיחו אותי מהפורמט - מה שעניין אותי באותו רגע לא היו הקולות, רק המראות. או למעשה שאלה קטנה אחת: האם אריק איינשטיין הצטלם לקליפ? כי הלוא הקלוז אפים של שלמה המהורהר, המוקף באנשי להקתו או מקשיב למוזיקה ברכב, הם כבר חלק אינטגרלי מכל קליפ של ארצי. ושל ארצי בכלל. אבל האם האייקון הגדול של ילדותנו, הענק המסתתר בארמונו ולא יוצא לעולם, היה מוכן לחרוג ממנהגו ולזרוק לחבר'ה איזה פריים?

שלמה ארצי ואריק איינשטיין "חוזרים הביתה"

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

<object width='408' height='296' type='application/x-shockwave-flash' data='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'><param name='movie' value='//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.commercial-3.2.18.swf'/><param name='flashvars' value='config={&quot;key&quot;:&quot;#&#036;82d88990cf33aa2235a&quot;,&quot;clip&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;http://ynethd-f.akamaihd.net/z/0212/060220120845hozrim_habaita.flv/manifest.f4m&quot;,&quot;scaling&quot;:&quot;fit&quot;,&quot;provider&quot;:&quot;akamai&quot;,&quot;type&quot;:&quot;video&quot;},&quot;plugins&quot;:{&quot;akamai&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/AkamaiAdvancedFlowplayerProvider-3.9.swf&quot;},&quot;controls&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/flowplayer.controls-3.2.16.swf&quot;,&quot;autoHide&quot;:false,&quot;height&quot;:26,&quot;zIndex&quot;:1},&quot;amta&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/fp3218/amta_plugin_20314.swf&quot;,&quot;siteKey&quot;:&quot;ynet&quot;,&quot;category&quot;:&quot;538.Entertaiment-542.MusicHP-9441.Tavei.Shai&quot;}},&quot;logo&quot;:{&quot;url&quot;:&quot;//mediadownload.ynet.co.il/flowplayerlive/ynetlogo.png&quot;,&quot;top&quot;:15,&quot;left&quot;:15,&quot;fullscreenOnly&quot;:false}}'/><param name='allowfullscreen' value='true'/><param name='quality' value='high'/><param name='cachebusting' value='true'/><param name='bgcolor' value='#000000'/><param name='wmode' value='opaque'/><param name='AllowScriptAccess' value='always'></object>

ברגע שבו ראיתי בקליפ את אריק הצעיר והמזוקן, ולצידו מונה זילברשטיין, אללה ירחמה - הבנתי שלא. ואז גם נפלו אצלי כל האסימונים, באשר לאותו אינסטינקט של בוקר. משהו בחיבור הבסיסי הזה בין איינשטיין וארצי, לא מרגיש נכון. זה מריח מאולץ. מגיע באיחור של עשר שנים לפחות - ואין מאחוריו שום סיפור אמיתי, להגברת הריגוש. הדואט של ארצי עם שלום חנוך, למשל, הציג את ההיפך המוחלט (אני מדבר על עצם החיבור, לא בהכרח על רמת השיר). אתוס מפואר של שני יריבים הסטוריים, המוכנים לצעוד יחד לעבר השקיעה, ולו למשך שלוש וחצי דקות.

דוגמא מסוג אחר: "יומן מסע", של אביב גפן עם אריק איינשטיין. גפן, אז עדיין כוכב צעיר ו"מרדן", התר אחרי חיבוק של הממסד התרבותי, פוגש בקונצנזוס בהתגלמותו. באיש שהוא "גדל עליו". זה סיפור. זאת דרמה. וגם - אולי הכי חשוב - כזה שמגיע בזמן הנכון. דואט עכשווי של גפן ואיינשטיין היה עשוי להיות אנטי קליימקס מוחלט, כי גפן הוא כבר מזמן חלק מהממסד ולא זקוק לשום חיבוק, בעוד שאיינשטיין - והדברים הבאים נכתבים בכאב אמיתי - נפרד מחיק המיינסטרים שלנו כבר לפני 15 שנה בערך. הזיכרון שלו עדיין מולך, אבל אריק איינשטיין של ההווה הפך לסוג של אינדי, ולא מהסיבות הנכונות.

הטיימינג הוא גם הבעיה המרכזית של "חוזרים הביתה". כי לכאורה, אפשר לטעון שדווקא יש פה סיפור. ואפילו מרגש, מהזן ההוליוודי ביותר. המיתוס המוזיקלי הכי גדול שהיה לנו, מעביר את הלפיד ליורשו הבלתי מעורער. אבל זה מעט, ובעיקר מאוחר מדי. כי טקס המעבר התקיים כבר לפני המון המון שנים, בהיעדרם של המשתתפים. ארצי עצמו, ייבדל לחיים ארוכים כמובן, כבר מתקרב ליום שבו יפנה את כס המלוכה (לטובת מי לעזאזל? זה כבר לטור אחר), בעוד שאיינשטיין יושב בגלות (מרצון?) מזה עידנים.

אביב גפן ואריק איינשטיין ב"יומן מסע", הדואט הנכון

כל זה מעניק לחיבור ביניהם הרגשה של חמיצות. אני מניח שמבחינתו של ארצי, מדובר כאן בסוג של ג'סטה לזמר ענקי - וזה יפה, וזה נקי ונטול פניות (למרות שחבר שלי, חסיד מושבע של שלום חנוך, כבר שרטט לי את תיאוריית הקונספירציה: שלמה ארצי, במסגרת מסעו ההיסטורי לקעקוע כל ההגמוניה של שלום, כבש עתה את המשלט האחרון - דואט עם אריק איינשטיין). אבל הכוונות הטובות של ארצי לא מסייעות לשיפור ההרגשה. והעובדה שאיינשטיין לא מעורב אפילו בקליפ, רק מעצימות אותה.

אה, ועכשיו לשאלה האיזוטרית ונטולת החשיבות. איך השיר? יפה ששאלתם. ויפה לאללה. השיר, זאת אומרת. עם כל הכבוד, גם ארצי הגדול מתקשה לפגוע בשיר מרגש באמת כבר המון שנים. וכמו ששרים כוכבי "כוכב נולד": "וכבר עבר די זמן, מאז שהיינו פה". יש משהו ב"חוזרים הביתה", שמשיב את הקסם הישן. טקסט שלא מתבייש להיות רומנטי ורגשני. והמלודיה הזו, שצובטת לך ת'בטן משמיעה ראשונה.

אם זה שמחכה לנו באלבום הקרוב של ארצי, הולכת להיות חגיגה. ובכל זאת -

תרשו לי להרוס לרגע את האווירה, בשביל זה משלמים לי - דווקא יופיו של השיר מחזק את אי הנוחות סביב החיבור. הנוכחות של אריק איינשטיין בשיר לא רק שאינה מוסיפה, היא רק גורעת. גורעת, כי היא נשמעת מלאכותית ומולבשת - וגם לא מגוונת מוזיקלית. שניהם גרונות "חמים", שמגיעים מאותו בית ייצור. זה שיר קלאסי של שלמה ארצי. והוא ממש לא היה צריך להפוך לדואט.

מילה אחרונה, לגבי הקליפ. אני סבור שהמפלגה החדשה של יאיר לפיד כבר לא תצטרך לצלם סרטון תעמולה. ירון שילון, הבמאי של "חוזרים הביתה", יכול להעניק לה אותו על מגש. אנשים יפים, מהמעמד הבינוני, עוסקים בפעילות שפויה של המעמד הבינוני, כמו האזנה לאייפוד, או הליכה למשחק כדורגל של הפועל תל אביב (עוד מחווה לאריק), כשברקע שדות ירוקים לצד נוף אורבני מוקפד. סרטון שלם, שמנסה לענות על השאלה הכי יאיר לפידית: "מה הכי ישראלי בעיניך?". התשובה היא, כמובן, שלמה ארצי. וגם אריק איינשטיין. זאת אומרת, זה של פעם.