זה הרגע לאהוב
מיכאלה ברקו חוגגת יום הולדת וממליצה לשחרר דברים מעצבנים מהחיים, להרפות מהרצון לשנות אחרים ולקבל אותם כמו שהם, לאהוב את מה שיש ולהמשיך להגשים חלומות
השבוע אני חוגגת יום הולדת 42. אני זוכרת איך בעבר, כל מי שחצה את גיל 40, נראה לי מבוגר כל כך. אנשים שעברו כברת דרך, שבטח יודעים כבר דבר או שניים על החיים... חשבתי שכולם בעלי דעות נחרצות, רציניים, מיושבים ומצאו את מקומם בעולם.
מתנה לעצמך: את
היום, כשהגעתי לגיל הזה בעצמי, הדברים נראים אחרת לגמרי. דווקא הגיל הזה, שפעם נראה לי מופלג, מרגיש לי עכשיו כמו עיתוי נהדר לקריירה שנייה, להגשמת חלום ישן, לחזרה לספסל הלימודים - וגם היום, עדיין יש דברים מסוימים שאני לא מבינה - ומצד שני, גם למדתי לא מעט.
את העובדה שכבר לא אשתנה, למשל, הפנמתי מזמן. זה המוצר הסופי. אפשר לעדן ולעגל פינות, לפתור עכבות ולשחרר משקעים, אבל גם כאבי הלב עיצבו את אישיותנו אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו – אפשר רק להשלים ולחיות איתם טוב יותר.
הגעגועים לאלה שאינם עוד איתנו - גם הם לא ייעלמו לעולם ויהיו שם תמיד. לעיתים הם שוככים, לעיתים הם גוברים, ואנחנו יכולים רק להשלים עם העובדה שהם חלק מהחיים ושאין ברירה אלא לקבל אותם.
אף אחד לא מושלם
עם הגיל, למדתי להפנים גם את המשפט של דונלד ויניקוט, תלמידה המפורסם של מלאני קליין (פסיכואנליטיקאית ופסיכותרפיסטית אוסטרית): "להיות אמא טובה דיה". אי אפשר להיות אמא מושלמת, אפשר לנסות רק להיות אמא טובה.
סביר להניח שעם כל הרצון הטוב, גם הילדים שלי ישריינו יום אחד תור לפסיכולוג. למרות שמאוד ניסיתי שלא, חלק גדול מהשריטות שלי כבר עבר אליהם. ממש כמו אמא שלי לפניי, עם הדברים ששנאתי שהיא עשתה או אמרה ועברו אליי. לא משנה כמה ניסיתי להתנער מהם, אני כבר מזמן לא מתפלאת כשאני שומעת את אמא שלי בוקעת מגרוני.
כל עשור והיופי שלו
השיחות עם החברות גם הן משתנות. לכל גיל יש את הדברים היפים שמעסיקים אותו: בגילאי ה-20 אלה הלימודים, החלומות, האהבות והזוגיות. בגילאי ה-30 אלה תינוקות, חיתולים וגידול ילדים. בגילנו, השיחה גולשות לענייני גירושים, בגידות, עבודה על זוגיות - וגם לבוטוקס, מילויים, חדשות בענייני שאיבות שומן וניתוחי פנים. ההפנמה הזו, שכבר אי אפשר לקום בבוקר, להתגלגל מהמיטה ולהתחיל את היום בלי לספור את הקמטים שהורווחו ביושר ולמרוח עליהם קרמים בתקווה שיטשטשו קצת את עקבות הזמן – היא חלק בלתי נפרד מחיינו.
בשלב הזה של החיים, אנחנו מגיעים להכרה שגם אם נפגעים מחבר אן חברה טובה, צריך להמשיך הלאה ולהסתכל גם על הצדדים הטובים. או כמו שחמי ז"ל נהג לומר, "להיפגע זה בזבוז זמן". אנחנו משחררים את הרצון הזה, לשנות את מי שמולנו, ובמקום לומדים לקבל אותם כמו שהם. גם בוויכוחים עם אמא שלי, שנשארו זהים לאלה שהיו בילדותי, אני כבר יודעת שאין טעם לנסות לשנות אותה, אלא רק לקבל אותה כמו שהיא.
אותם הדברים שעיצבנו אותנו בעבר, ממשיכים להרגיז אותנו גם היום, אלא שאנחנו לומדים להסתכל עליהם במשקפיים אחרים ומבינים שאם משהו הכעיס אותנו כל כך, הוא כנראה נגע בנקודה רגישה שלנו, ושיש לנו עוד עבודה לעשות. לעצור רגע ולעשות חושבים: האם יש לנו חלומות שלא הגשמנו? האם בכלל שכחנו לחלום? זה הזמן להזכיר לעצמנו שגם לנו מותר לקחת את הזמן, לבחון, לרחרח, לצאת למסע הגשמה ובעיקר, לאפשר לעצמנו לחלום.
זמן נהדר ללמוד לאהוב את עצמנו, ללמוד להחמיא לנו ולומר לעצמנו דברים טובים. להניח את הביקורת העצמית בצד. אם אנחנו מרוצים מעצמנו או עסוקים בהגשמת החלומות שלנו, זה לא הופך אותנו לנרקיסיסטיים.
זה הזמן להכיר בעובדה הפשוטה שאת יכולה לתת אהבה ולקבל אותה בחזרה. להיות שלמה עם עצמך בלי להתנצל או להרגיש לא נעים. לקבל את העובדה שלא כולם יאהבו או יעריכו אותך וכמיטב הקלישאה – לזכור שמה שחשוב הוא שאת מרוצה.
והכי חשוב (חוץ מלהיות בריאים, כמובן) – מותר לקבל מתנות, לחגוג וליהנות מיום ההולדת. חברה אמרה לי פעם: "זה אולי לא באופנה לחגוג ימי הולדת בגילנו, אבל מה לעשות שאני נהנית מזה".
_a.jpg "צילום: גיא כושי ויריב פיין")
