זה לא ילדי הזרים, הסיפור הוא עתיד ילדינו

העולם הזה מתחלק לשניים: מן העבר האחד ניצבים קלגסים חסרי לב, שנותרים אדישים אל מול עיניה הגדולות של ילדה קטנה. מן העבר השני מרחפים מלאכים מלאי רוך וחמלה, שמצילים את הילדה ואת כולנו מאובדן צלם אנוש. זה הנרטיב שמארגני מאבק ילדי הזרים מנסים למכור לנו. כמו כל נרטיב, גם הנרטיב הזה רדוד וקל לעיכול. הוא מחלק את העולם לטובים ולרעים, לאבירי האור ולכוחות האופל, והוא מסיט את הזרקור מהסוגיה המרכזית.

לפני שנעבור לסוגיה המרכזית הזו, שמסתתרת מאחורי סיפורם של ילדי העובדים הזרים, קצת רקע: באוגוסט 2010 התקבלה החלטת ממשלה, שאישרה מתן רישיון קבע לילדים השוהים בארץ שלא כחוק. בהחלטה נקבעו מספר קריטריונים, שבמרכזם השתלבות במערכת החינוך, שהות בארץ וידיעת השפה העברית. ילד שעונה על הקריטריונים זכאי להישאר בארץ עם משפחתו. ילד שאינו עונה על הקריטריונים חוזר עם משפחתו לארץ מוצאם. מצד אחד, ניתנה פה החלטה לפנים משורת הדין על מנת שלא לפגוע בילדים שהשתלבו והתאקלמו בארץ, מצד שני נקבע קו אדום. לא מפני שכמה מאות ילדים הם בעיה, אלא כדי לשים סוף לתופעה של הצפת המדינה בעובדים זרים ולמנוע תמריץ מעשרות אלפי עובדים אחרים להשתקע בישראל בניגוד לחוק.

שיח אחר, על עתיד ישראל. מחאת ילדי הזרים בתל-אביב (צילום: מוטי קמחי)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

תושבי מגרון צודקים, אך טועים / שלמה אנגל

אחותי, ומי יטפל בנו? / שתי אחיות ואח

ההחלטה הזו לא סיפקה את ארגון "ילדים ישראלים". על פי נתוני הארגון, נכון להיום, יותר משליש מהבקשות לרישיון הקבע אושרו. חלק הועברו לוועדת חריגים וחלק נדחו על הסף. ארגון "ילדים ישראלים" יצא עכשיו בקמפיין נרחב שבמרכזו הטענה שהייתה כאן תרמית, מפני שלא כל הילדים שהגישו את הבקשות קיבלו מעמד חוקי. מי שקצת יורד לפרטי העניין מבין שאין פה "בלוף" ואין פה תרמית. יש פה בסך הכול קיום של החלטת ממשלה. מי שעונה על הקריטריונים נשאר. מי שלא, לא.

אז מה בכל זאת הבעיה של ארגוני הזכויות הללו? פשוט מאוד. ההחלטה הזאת לא מספיקה להם. ניתן רק לשער שהיא גם לא תספיק בעתיד. ככל הנראה יגיעו עוד עובדים, ייוולדו עוד ילדים (וטוב שכך) וכולם ירצו שוב להישאר. מה יעשו ארגוני הזכויות אז? אותו דבר. יעמידו את הילדים עם שלטים בעברית, יורו להם להיישיר מבט נוגה למצלמה וישירו איתם בצוותא את שירי ראש השנה. חזרה לנרטיב. אני בטוחה שג'נל, שעליה נכתב כאן לפני כמה ימים, היא נערה מקסימה. אבל הסיפור הוא לא של ג'נל ולא של אנג'לו ולא של אופק הקטנה. הסיפור האמיתי כאן הוא סיפורה של מדינת הלאום של העם היהודי.

איזו מדינה נשאיר אחרינו?

הטענה הרווחת של ארגוני הזכויות היא שהם מעדיפים את ערכי המוסר של היהדות על פני קיומו של רוב יהודי. בדרך הם שוכחים שללא רוב יהודי, מדינת ישראל לא תישאר יהודית ולכן גם לא תהיה שום משמעות לערכי המוסר היהודיים. בדרך הם גם שוכחים, שלנושא של גירוש ילדי העובדים הזרים אין קשר לא למוסר יהודי ולא למוסר כלל. אמנם למדינת ישראל אין מדיניות הגירה מסודרת, אבל למדינת ישראל יש חוק. הורי הילדים הללו הם אלו שעברו עליו כשנשארו במדינה אף שתוקפה של האשרה שלהם פג. אם בכל זאת מתעקשים לחפש מוסר, במדינה מתוקנת הדבר המוסרי הוא דווקא קיום החוק.

ועוד בענייני המוסר היהודי. ארגוני הזכויות מגלים לאחרונה עניין רב בעיקרון התורני של גֵר-תושב. גם העיקרון הזה ,מבלי להיכנס להיבטיו ההלכתיים, אינו קשור לסוגיית הילדים. הוא קשור, אפילו קשור מאוד, לנושאים של החרמת דרכונים על ידי מעסיקים, הקפדה על שעות עבודה ומנוחה, הלנת שכר, שכר מינימום, ניצול ועושק. היהדות מכירה בכך שלאדם יש נטייה לנצל ולרמות דווקא את מי שמצוי בעמדת חולשה, ולכן מצווה על האדם להקדיש לגר תשומת לב יתירה. היא מצווה עלינו לא לזלזל בניגרי או בפיליפיני בגלל זרותם, אלא להיפך, לדאוג לזכויותיהם אפילו יותר. העניין הזה חשוב, אך הוא לא נוגע לשאלה את מי צריך להכניס למדינה הזו ואת מי לא. הוא לא קשור לאופייה של מדינת ישראל.

הילדים החמודים שתמונותיהם מתנוססות על כרזות משמשים הסוואה לשיח העיקרי שצריך להתנהל פה. והשיח הזה הוא לא שיח על ילד אחד, וגם לא על 800. זה שיח עקרוני על עתידה של מדינת ישראל כמדינת לאום. זה השיח על השאלה איזה מרקם חברתי אנחנו רוצים שיהיה פה עוד מאה שנה ואיזו מדינה נשאיר כאן אחרינו. זהו שיח על עתיד מדינתו של העם היהודי. אל תתנו לאף אחד לזרות לכם חול בעיניים. השאלה רחבה בהרבה מהשאלה באיזו מדינה יגדלו ילדי העובדים הזרים. השאלה היא באיזו מדינה יגדלו הילדים שלנו.

טל רפאל, עורכת דין, סטודנטית לתואר שני במשפטים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il