"רמפארט": סרט טוב, שוטר רע
המשחק המצוין של וודי הארלסון והבימוי המדויק של הישראלי לשעבר אורן מוברמן, הופכים את "רמפארט" לסרט שהוא יותר מעוד סתם מותחן שגרתי על שוטר מושחת
"רמפארט" (“Rampart”) מוכר שוב אותו סיפור מוכר על שוטר מושחת בעולם רקוב. אם הסרט עובד – הרי זה בזכות הופעתו של וודי הארלסון בתפקיד הראשי, שמעצב אישיות דקדנטית וקיצונית נוסח אלה שמאכלסות את סרטי אבל פררה (ע"ע "פקד מושחת").
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
זהו סרטו השני כבמאי של הישראלי לשעבר, אורן מוברמן. לפני כשנתיים הוא כתב וביים את סרט הבכורה המרשים שלו (שעליו גם היה מועמד לאוסקר), "השליח" - אף הוא בכיכובו של הארלסון - ולפני כן השתתף בכתיבת התסריט של "אני לא שם" – הביוגרפיה יוצאת הדופן של בוב דילן שביים טוד היינס (ושבה גילמו שישה שחקנים שונים את דמותו של האמן). מדובר בקריירה קצרה ומעוררת התפעלות המעידה על יוצר בנסיקה.
סרטו הנוכחי, שאת התסריט לו כתב מוברמן יחד עם סופר הפשע ג'יימס אלרוי ("סודות אל.איי"), הוא פילם נואר מודרני המתרחש בלוס אנג'לס של שנת 1999. באותה שנה התבררו מימדי השחיתות במחלקת "רמפארט" של משטרת לוס אנג'לס, ודיווחים על התנהגות בלתי הולמת של שוטרים שכללה סחר בסמים, מעשי שוד, וחיסולם של אנשי כנופיות בלתי חמושים – הרעידו את יסודות ה-LAPD.
מדינת משטרע
הגיבור פה הוא, כאמור, אחד משוטרי היחידה, שבהתנהגותו מטשטש את הגבולות שבין חוק ופשע. אנחנו מכירים דמויות כאלה, למין הארי המזוהם וטראוויס ביקל של "נהג מונית" ועד, כאמור, "פקד מושחת". זהו אדם חולה בעולם מסואב, אבל השאלות מהו המניע להתנהגותו, ומדוע התגייס למשטרה מלכתחילה - נותרות בלתי פתורות.
באופן משונה, שנותר אף הוא לא מוסבר, השוטר, דייב בראון (שכינויו, "אנס הדייטים", דבק בו על שם אנס סדרתי שחיסל בעבר), היה נשוי פעמיים, לשתי אחיות (סינתיה ניקסון ואן הייש), שמכל אחת מהן יש לו בת, והוא מוסיף ומתגורר בשכנות להן.
למעשה, נראה כאילו איש מהשלושה לא רואה את הסיטואציה כמוזרה וטעונה במיוחד. אדרבא, בתו הבכורה היא זו שאומרת לו בקול את מה שחושבים עליו כולם: "אתה דינוזאור. גזען, קנאי, סקסיסט, רודף נשים, שונא אדם והומופוב. או שאולי אתה פשוט לא אוהב את עצמך".
העניינים מסתבכים מבחינתו לאחר שבראון מתועד כאשר הוא מחטיף מכות רצח לצעיר שחור שהתנגש במכוניתו (במה שמזכיר את פרשת רודני קינג) – מקרה שמספק את הטריגר להפגנות מחאה כנגד האלימות המשטרתית הגואה וקריאות רמות לפיטוריו.
בהדרגה הוא מוצא עצמו לכוד בין תובעת משטרתית (סיגורני וויבר) הלוחצת עליו לפרוש, חוקר מח"ש ערמומי (אייס קיוב), עורכת דין פרובוקטיבית (רובין רייט) המייצגת את החלאות, ושוטר ציני בגמלאות, כדרכם של שוטרים בדימוס בסרטים מעין אלה (מגלם אותו נד ביטי הוותיק והטוב, שחקן משנה קבוע בסרטי שנות ה-70). ואם זה לא מספיק, העניבה הולכת ומתהדקת סביב צווארו אחרי שהוא מחסל כמה שודדים היספניים.
הולי-וודי
אחת הבעיות בסרטים מסוגו של "רמפארט", שמתבססים על תיאור דמות (character study) מבלי לטרוח על היבטים פסיכולוגיים ואחרים, טמונה בהפיכתם לפוזה סגנונית ותו לא (ע"ע "דרייב"). מוברמן משכיל לחמוק ממהמורה זו, בזכות עבודת בימוי מדויקת שבזכותה מרצדות על הבד כמה סצינות מצוינות.
השימוש שלו בתנועות זום-אין שמתמקדות בעדינות בדמויות, במצלמה שכמו מציצה במתרחש, ובחיתוכים חדים - מזכיר מאוד את סגנונו הייחודי של רוברט אלטמן המנוח. הסרט צובר בהדרגה קצב משלו, שהולם את אורח חייו של בראון הנע מהתזזיתי אל ההפוגה היחסית. האיש, כך נדמה, לעולם אינו נרגע באמת.
סצינה חריגה בבוטותה מתרחשת במועדון סקס חשוך שכמו מייצג את הגיהינום שאליו מכוון מהלך חייו,
ובשיאה הוא מתפטם עד להגעיל ומקיא את נשמתו. אך לזכותו של מוברמן ייאמר, שסרטו אינו פוסע בנתיבים נרטיביים וסגנוניים צפויים, כאלה שפוגשים את הגיבור בנקודת שפל ומלווים אותו כל הדרך למטה, בתהליך של הרס עצמי.
אבל מה שמחזיק את הסרט באמת הוא הופעתו הדינמית של הארלסון, שהופכת את דמות השוטר המושחת לכזאת שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. יש בדמות, כפי שהוא מגלם אותה, מעין שילוב של דקדנס מוסרי ורגש (בעיקר בסצינות שבהן הוא מנסה, ללא הצלחה, להוות אב דואג ואכפתי לבנותיו), שמעורר אפילו אמפטיה. הארלסון, שחקן מעולה, נוכח בכל אחת מדקותיו של הסרט, וטוען אותן במידה כזו או אחרת של עוצמה.
