דתיים, שכחנו לכבד את החילונים

• צפו: מגילת אסתר במערב הפרוע
• גירושים זה טוב ליהודים/ טלי פרקש
• מלחמת הרבנים: פנגר נגד אמנון יצחק, ולהפך   
  

שנתיים אחר-כך חזר אבא שלי מבית הכנסת הירושלמי ואמר שהרב ביקש מכל המתפללים לבוא ולהפגין נגד הכוונה להפעיל אוטובוסים שיסעו בשכונה שלנו בערב שבת. חשתי צער עמוק בלבי על השבת היקרה שלי, שחילונים חסרי לב הולכים לירוק בפניה. יחד עם כל באי בית הכנסת צעדנו לאחר סעודת השבת אל תחנת האוטובוס המיועדת וקראנו "שבת! שבת!" כדי למחות על רמיסת יום המנוחה.

מאז זיכרונות הילדות שלי עברו עליי מספיק שנים כדי להבין שמה שאני רואה מנקודת המבט שלי הוא לאו דווקא מה שהאחר רואה. מה שנתפס בעיני כיום מדהים וקדוש, לא ירגש את השני. מה שבעיני נתפס כחילול הקודש, ייתפס בעיני משפחה חילונית רגילה כיום משפחה מקסים שבו נוסעים יחד כולם אל הים. מה שבעיני נראה כמתירני, אצל השני מרגיש חופשי, ומה שבעיני צנוע, אצל השני נראה חנוק. לכל אחד נקודת המבט שלו.

מי פה לא מתחשב?

למרות זאת, במסגרת העובדה שאת רוב חיי אני מעבירה עם אנשים שאינם דווקא דתיים, אני נתקלת פעמים רבות בקונפליקטים שמתנגשים בין נקודת המבט שלי לזו של האחרים. למשל, בנושא הכשרות. בהזדמנויות שונות הוזמנתי במסגרת העבודה לאכול יחד עם

קולגות במסעדה. היה ברור שבגלל שאני נמצאת, אז כולם הולכים למסעדה כשרה. גם לי זה היה ברור.

אבל לפעמים הוזמנתי גם למסעדות לא כשרות בעליל. קשה להסביר מה התחושה כשאתה מוזמן לערב שלם שבו 30 איש אוכלים מולך וטורפים מצלחות שרימפסים וקלמרי, ואתה אפילו לא יכול לבקש כוס מים כי זה מגעיל אותך. המחשבה האוטומטית שלי הייתה שבא לי לבכות. איך הם יכולים ככה לא לכבד אותי ולאכול מולי ערב שלם כשאני נאלצת להביט בהם עם בטן מקרקרת מרעב. שנאתי את כל מי שישב מולי ודן איתי תוך כדי אכילה בנושאים מקצועיים על הזווית הנכונה של לפריים בצילום.

עד שיום אחד הבנתי שאולי לפי תפיסתי מדובר בחוסר התחשבות, אבל לא בטוח שזו האמת. לי כדוסית מקצועית ברור מאליו ש-30 איש יסכימו לאכול במסעדה כשרה למען בילוי משותף עם בחורה אחת, אבל האם זו באמת התחשבות? או שמא זו כפייה שלי כמיעוט על 30 אנשים שיאלצו להתפשר על האוכל שהם חלמו עליו? כל הצוות יצטרך לוותר על תענוגות השרימפס עבור כבודי שלי? פתאום הבנתי שאני זו בעצם שלא מסוגלת להתחשב בהם.

יש צד שני למטבע

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, לכן בנושאים שקשורים במרחב הציבורי נהוג לכבד את השבת. זה כל-כך מובן לנו, ששכחנו לשאול מה קרה לאלפי אנשים שנאלצו במשך מאות שבתות לוותר על הדברים שחשובים להם, כמו נסיעה אל הים, בילוי בקניון, או לשלם למונית ספיישל בכל פעם שהם רוצים לבקר את ההורים. הם הרי חייבים לכבד אותנו, נכון? ומה עם היכולת שלנו לכבד אותם?

זה ברור לנו שצריך לכבד את השבת שלנו, את הכשרות שלנו, את הצניעות שלנו, את החינוך שלנו אבל אנחנו שוכחים שהכבוד שאנחנו מבקשים לפעמים

רומס ברגל גסה את כבודו של האחר.

אנחנו נעלבים אם בחתונה שהוזמנו אליה האוכל לא כשר, גם אם אנחנו הדתיים היחידים. נעלבים כשמציעים שאוטובוסים יאספו בני נוער חזרה אל ביתם ביום שישי, גם כשאנחנו לא גרים בתל אביב. נעלבים כשחיילות שרות לבידור הלוחמים, או כשנערות בגופיה חולפות על פנינו בתמימות ביום קיץ חם.

אז נכון שיש חוקים שצריך לשמור עליהם עבור צביונה של המדינה, אני מסכימה. אבל האם באמת הארץ מלאה באהבת השם גדולה יותר כשהמיעוט כופה את דעתו על הרוב ומאלץ אותו לשמור על חוקים שלא נוגעים אליו? האם באמת שם השם מתקדש בכל פעם שהדתיים זועקים "אתם לא מכבדים אותנו!"

כדי שיכבדו אותנו באמת, אנחנו צריכים לדעת רק דבר אחד - איך לכבד קודם את השני, או לפחות להראות לו שאנו מבינים את נקודת המבט שלו.

• הטור המלא יתפרסם במגזין "מוצש" מבית מקור ראשון.
• Read this article in English