גירושים זה טוב ליהודים

• בכורה: סינגל מאלבומו החדש של אברהם פריד
• מלחמת הרבנים: פנגר נגד אמנון יצחק, ולהפך
• "הפנו לי גב, לא דיברו". חרדיות גרושות מספרות
  

עד לפני זמן לא רב, גירושים במגזר היו פרובוקציה. תנועה מגונה בפרצופה של חברה שמרנית. "הגרושה השכונתית" או "הפרודה של המכולת" היו לאגדה. אטרקציה מוזרה בים של זוגות נוסח "תיבת נח". היום יש מספיק גירושים לכולם, לכל בניין ולכל בית כנסת. עד כדי כך הפך הנושא לטריוויאלי, שהוא הורד בדרגה - מפיסת רכילות לוהטת שלוחשת אישה לרעותה, לסתם מידע מדרג נמוך. הרבה אחרי הפרידמנים שהחליפו את כל הריהוט בבית.

אחוזי הגירושים שרק הולכים ועולים, מובילים לניפוץ הסטיגמה המגזרית של "גירושים הם טרגדיה יוונית-חרדית", בעיקר מאחר שלאחרונה התגלו חיים אחרי הגט, והאגדה לבית החרדי כוללת היום גם פרקים אלטרנטיביים של "נישאו, חיו, התגרשו ואז חיו באושר ועושר".

גם "ההיתר החברתי להתגרש", שבעבר כלל רק מקרי קיצון טראומטיים כמו אלימות, "מחלות נפש" או סוטים עבר מן העולם. היום יתקבלו בהבנה גם פרגונים לאקס, וכבר לא צריך להגיד שהוא הרביץ לה כעילה מספיק טובה לפרידה (לפחות רוב הזמן). וכיום השמים כבר לא נופלים ממשפטים כמו "לא הסתדרנו". השכנים התגרשו, וכולם חוזרים לפרידמנים. ולסלון החדש.

הגירושים הם סימפטום

התופעה ההולכת ומתרחבת של גירושין ברוכה וחשובה, בעיקר מכיוון שהיא מצביעה על כך שהרצון בחיים מאושרים גובר על לשונותיהם הפטפטניות של הבריות. יותר ויותר נשים וגברים אומרים "לא" לחיי אומללות, ובוחרים בעצמם מחדש. והם לא לבד - איתם בוחרים באושר

אישי והגשמה עצמית אינספור חרדים. יום-יום, שעה-שעה בשלל נושאים שפעם היו טאבו בחברה החרדית.

מאז אותה עוגה פרובוקטיבית, נאפו כמה וכמה עוגות, עם מזל טובים מהסוג "הלא מקובל" מגזרית. אתמול, כשבאתי לקחת עוגה נוספת, כבר סחה המוכרת על עוגות לרגל קבלת התואר, לסיום קורס קצינים, להקמת הסטארט-אפ, ועוד כל מיני תוצרים חדשניים פרי העידן הנוכחי. כולם כאחד עטופים בבצק סוכר בהכשר בד"ץ העדה החרדית. זו בני ברק 2012, והיא מזמן כבר לא זיגוג חרדי אחד. הגירושים הם רק סימפטום אחד מיני רבים של מגזר העובר מאחידות מחניקה לזרועותיה הפתוחות של החירות האישית.

רק לאחרונה ניסו זוג חוקרים בכירים מ"המכון הישראלי לדמוקרטיה" לשרטט את גבולות הגזרה החרדית החדשה, האמת שלא ממש בהצלחה. איך אפשר להגדיר משהו שבהגדרתו העצמית הוא א-הגדרתי? ועם זאת, כל הכבוד על האבחנה שאכן קיימת תנועה כזו, ושהיא ממוקמת אי שם, באזור הדמדומים שבין החרדי הקלאסי והמסתגר שהורגלנו בו ב-30 השנים האחרונות לבין משהו אחר, זה שלמרבה צערם של חובבי הקטגוריות והקטלוגים אינו נכנס בשום מגירה.

לא מפחדים מעצמם

בתוך הבריאה החדשה והכל-כך אינדיווידואליסטית, מקופל היטב מארג תפיסות מורכב ורב-קולי, כזה שמדבר בפה מלא על ייחודיות, זהות מורכבת, מימוש עצמי וביטוי אישי. בעצם על כל מה שעומד בסתירה למבנה קהילתי, הומוגני, נוקשה ושמרני.

זו יכולה להיות החלטה אישית להפסיק לחיות עם גבר שאת לא אוהבת, או לפתח קריירה לא-שגרתית שתרים גבות בשטיבל השכונתי, הכל הולך. זו בחירה בסיסית וברורה להיות "אני", בלי מסכות ובלי להסתתר תחת מעטה "פרומקייט" (כינוי לשמרנות החרדית) - ואף לשלם בגאווה ובלב שלם את תג המחיר הכבד בהחלט לטובת חיים לאורה המחמם של האמת הפנימית. ועם כל הקושי, מספרם של החרדים העושים את המסע חזרה מקהילתם אל עצמם, צומח משנה לשנה בטור הנדסי.

והמגזר? מתרגל ומסתגל, מקלל. וחוזר לפרידמנים.

היציאה מארון הקונפורמיות, של מי שנחנק כבר מכדורי הנפטלין המצחינים של "מה יגידו" היא מורכבת ואיטית. ובהתאם לכך, אין

להם זהות מוגדרת ותחומה. בעולם החברים והקהילה שבו אני חיה, קהילת "החרדים החדשים", אין אחד שדומה לחברו. לא במראהו החיצוני, לא במשנתו התיאולוגית ואף לא באורחות חייו הפרקטיים. כל אחד מהם הוא יצירה מופלאה ונפלאה, שהיא עצמם בעצמם. לא יותר ולא פחות.

והם, בניגוד לחבריהם "האחידים", לא מפחדים מהמציאות המורכבת שמזמנים החיים המודרניים, אלא משתלבים בה. ויוצרים יחד מרקם חברתי חדשני, המאגד בתוכו, משפחות חד-הוריות לצד כאלה שלא, חסידים לצד ליטאים, מטריאליסטים לצד אידאליסטים, וכולם חיים זה עם זה בהרמוניה ובהדדיות. ובמקום שבו הפחד מהחברה נגמר, מתחיל משהו אחר. שלם עם עצמו, שגדול מהחיים ומסך חלקיה של החברה שבה הוא חי.