קריאת נשים במגילה - זו רוח ההלכה, ולא ההפך

רוחות, בעיקר רעות, טבען לבוא וללכת. אך רוח זו עיקשת, הולכת ומתעצמת, וזוכה לטיפוח על-ידי בעלי עניין. ממדיה הפכו בלתי-נשלטים, עד כדי סופה של ממש. "רוח ההלכה" קוראים לה, והיא הולכת ורבה.

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• צפו: ביקור בהר הבית
• מרד דוורים: "לא נחלק את הברית החדשה"
• ראיון עם אהוד בנאי, גבאי ראשי  
  

כשילדה בת שנתיים אומרת "אבא עושה קידוש, אמא מברכת על החלות", מורמות גבות רבות אל-על. אמא מברכת על החלות? זה אמנם מותר, ואין איסור הלכתי, אבל זו לא "רוח ההלכה". הרוח העלומה שמנשבת בשדותינו ואין איש יודע דמותה, רק שהיא מופעלת לצורך מגע קסם ההופך כל פריחה וצבע לגדר אפורה.

באופן דומה התייחס הרב שלמה אבינר לקריאת מגילה על-ידי נשים: מותר אבל זו לא "רוח ההלכה". ובלשונו: "אין בזה מעלה... לאורך כל הדורות נשים צדקניות ותמימות לא קראו מגילה, והדרך הטובה ביותר לעבודת ה' היא שהאישה תשמע מקרא מגילה מאיש". כלומר,  זה אמנם מותר, אבל מצאנו סיבה המקיפה את כל תחומי החיים והנסיבות, ובשלה - המעשה אסור.

אוסרים את המותר

נראה כי תפקידה העיקרי של "רוח ההלכה" הוא לאסור את המותר מהטעם היחיד של שימור ההיררכיה הממסדית. כל יוזמה שמביאה לידי ביטוי את מקומן של נשים בהוויה הדתית הופכת מיד לכזו הקוראת תיגר על הסמכות הרבנית, ועל כן אסורה. שלא ישוחרר הרסן, שלא יתחילו

הנשים לחולל בכרמים. שלא יתחילו להסתובב חופשי, לחשוב, ללמוד, להתקרב לבורא בדרכים לא להן. אין זו רוח ההלכה.

הוספת ה"אבל" לכל משפט המודה בקיומו של היתר לנשים לקחת חלק בטקסים הדתיים, משמעו שימוש בכוח ההשפעה וההנהגה המסורים לרבנים ואישי ציבור מכוח חוכמת תורתם להבעת עמדות שאינן מעוגנות באותה תורה.

הקביעה מהי הדרך הטובה ביותר לעבוד את ה' היא פטרנליזם אגרסיבי. "נשים צריכות לעבוד את ה' באמונה תמימה", "לשמוע מקרא מגילה מאיש", "זוהי דרך האמהות הצדקניות". כמה דמגוגיה יש באמירות אלה. כמה שתלטנות.

באיזו זכות נלקחה ממני ומאחרות האפשרות לבחור? באיזו זכות נקבע עבורי באופן שרירותי, לא מנומק וחסר כל דיאלוג מהי הדרך הטובה עבורי לעבודת הבורא? והרי עבודת הבורא היא כה אישית ואמוציונלית. עבודת הבורא היא דרכו של כל אדם למצוא את החיבור הפנימי לאלוקים באופן בלתי אמצעי.

ודווקא בחג הנשי?

קביעת האופן המיטבי לעבודת הבורא כך שאישה תשמע מגילה מאיש היא קביעה שאינה מעוגנת בהלכה והיא מהווה הנחיה בוטה לצמצום יכולות האישה ומסוגלותה בשם "רוח ההלכה". הפיכת המותר לאסור או ל"לא מומלץ" חמור פי כמה דווקא בהקשר של חג הפורים - חג של אישה אחת שהקריבה את עצמה וסיכנה את חייה כדי להציל עם שלם.

אסתר, צאצאית של שאול המלך, נדרשת לסיים את המשימה שניתנה למלך ישראל - להשמיד את זרע עמלק. בעל כורחה היא ניצבת בחזית ונדרשת לעשות מעשה ("מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות...") זהו חג שבו נשים חוגגות את ההצלה שעמדה ליהודים בעזרת אסתר המלכה, והן חייבות בשמיעת קריאת מגילה ומותרות בקריאתה לנשים ולגברים. רוח ההלכה במקרה זה צריכה לעודד את שותפותן בקהילה. רוח ההלכה צריכה לחזק את מעמדן ומסוגלותן של נשים לעמוד בקדמת הבמה, כי מי יודע אם לעת כזאת הן הגיעו לאן שהגיעו.

אין מדובר על התרת האסור, על ספקות או מחלוקות. מדובר על הבהרת הערפול המחשבתי נוסח מנהיגי ציבור

הנסמכים על "רוח ההלכה" ומשתמשים בה לצמצום, הדרה וחומרות מיותרות.

יש אפשרות אחרת. העם היהודי צריך לשאת בגאון את המורשת ולהפוך את "רוח ההלכה" לרוח טובה שמנשבת בשורות של רעננות מחשבתית, שמפתחת קהילה הלכתית משותפת ומאפשרת.

"רוח ההלכה" צריכה לנבא את עבודת הבורא האינדיבידואלית, שמשתלבת בתוך קהילת ישראל. "רוח ההלכה" צריכה להיות את השושנה שבין החוחים. זו שקיימת שם במלוא פריחתה למרות הקוצים המקיפים אותה. רוח טובה ולא חלילה סוּפה שעלולה לנבא את סופה של ההלכה. ועל אחת כמה וכמה בחג הפורים.