אהוד בנאי הגבאי: לקנות קרקרים זו עבודת ה'

למען האמת, בנאי כלל לא ביקש להיות גבאי. לפני כמה שנים הוא חיפש מקום תפילה קרוב לביתו, אך התקשה לאתר אחד שיתאים לו. "מצאתי בית כנסת אחד או שניים באזור מגוריי", הוא מספר, "אבל לא הרגשתי נוח - החזן מסלסל מדי או שהגבאי עצבני מדי או הציבור צועק 'אמן' חזק מדי..."

לבסוף, מצא בנאי בית כנסת תימני, ששוכן ליד בית כנסת אשכנזי קטן ובו קבוצת אנשים מבוגרים ניצולי שואה. הם ביקשו ממנו להשלים מניין - ומאז הכל היסטוריה. מהרגע שאהוד בנאי הגיע לבית הכנסת של קבוצת הישישים, הוא לא עזב אותו. כעבור חודשים מספר, פנה אליו הגבאי ושאל אותו אם יאות לשמש בתפקיד "סגן הגבאי".

"לא חיפשתי פולקלור, או ניגונים מבית סבא", בנאי מסביר את הסיבה שנשאר בבית הכנסת האשכנזי, "רציתי פינה שקטה שארגיש בה נוח לעשות את עבודתי".

ככה אתה רואה את התפילה, "עבודתי"?

"כן. רק שזו עבודה שלא נגמרת. התפילה קשורה לממד הזמן והמקום, אבל היא נישאת מעבר להם. כשבית המקדש נחרב, התחושה הייתה שהכל התפרק יחד איתו. אבל חז"ל, במהלך גאוני, לקחו את כל עבודת בית המקדש לתוך תרמיל יהודי קולקטיבי, וכל אחד יכול להיות כהן, לוי, או ישראל, לקחת

את הבשר של הקורבנות ולהפוך את זה למשהו שברוח. התפילה היא כמו ראי הניצב מול המצב הנפשי שלך באותו רגע. אם אתה מפוזר אתה מרגיש את זה בתפילה, אם אתה מרוכז - זה מקבל את הביטוי שלו גם כן בתפילה.

"לפעמים, תוך כדי תפילה, אני מרגיש שאת אותם מילים שאני אומר כעת, בבית הכנסת הקטן שלי ברמת גן, אמר גם סבא של סבא שלי, ורבי נחמן מברסלב, והבעל-שם-טוב, והרמב"ן, והיהודי מטבריה במאה ה-3 לספירה. ההרגשות האלו הם כנפיים שלוקחות אותך מעל המקום והזמן שאתה נמצא בו, ומחברות אותך לכנסת ישראל. אלו רגעים של חסד".

מה מצאת בבית הכנסת האשכנזי ברמת גן שלא היה במקומות תפילה אחרים?

"קשה לתאר את זה, אבל הרגשתי שפתאום הגעתי הביתה. בית הכנסת קטן, השלווה והאווירה קסומים, והתחושה היא כאילו הגעת לבית כנסת של הבעש"ט. אתה נכנס לזמן אחר, לשטעטל של העיירה במזרח אירופה. אולי התחושות החזקות נובעות מאיזשהו גלגול אחר, למרות המוצא הפרסי שלי..."

מהו בית הכנסת עבורך, מלבד מקום של תפילה?

"בית כנסת הוא כמובן, בראש ובראשונה, מקום של תפילה. בהמשך, אם זה כבר נהפך למקום של קבע, הוא הופך למקום שהוא סוג של מפגש, של קהילה דרך בית הכנסת. אני משווה את זה למילואים. כשאתה יוצא למילואים, אתה פוגש אנשים שלא היית פוגש במעגל החיים שלך. אנשים שבאים ממקצועות שונים, מדפוסי חשיבה שונה ופתאום כולם נפגשים שבת אחרי שבת באותו בית כנסת. אתה נעשה שותף לשמחות שלהם, לאבל שלהם, פתאום יש לי את החבר'ה מהמילואים ויש גם את 'החבר'ה מבית הכנסת'".

כסגן גבאי רשמי, וכגבאי ראשי לא רשמי, מה דעתך על שינוי פניו של בית הכנסת ופתיחת שעריו לציבור הרחב, כמו למשל פתיחת דף פייסבוק או לחנים עכשווים למזמורים מהתפילה?

"זו שאלה שיש להתחבט בה. בבית הכנסת שלנו למשל, שבו אני משמש כגבאי, אני מאוד בזה. בית הכנסת מאוד ישן, הוקם על-ידי ניצולי שואה, שהלכו ועזבו אותנו לאט לאט, עד שהגיע למצב של על סף חידלון וגסיסה מוחלטת. ופתאום מצאתי את עצמי, מחזיק את המפתחות של בית הכנסת ומשקיע בזה הרבה זמן. אני מוכרח לציין שאני מאוד נהנה מזה, ורואה בזה שליחות. אני עושה קניות לסעודה שלישית, למשל, ומרגיש שלקנות את הקרקרים ואת הטונה זו עבודת ה' בשבילי, שלי.

"עם זאת, אני מאוד מתלבט אם לעשות שם חידושים. מצד אחד, זה יגרום לצעירים להגיע, מצד שני, יש בי את הרצון לשמור על המסורת שקיימת במקום מזה עשרות שנים. צריך לעשות כל דבר בעדינות. למשל, הבאתי מיחם לעשות קפה. גם זה היה מהפכני, אבל אני משתדל שיהיה נעים. לעומת זאת, כשאשה אחת ניסתה ליזום שיעור קבלה במקום, אמרתי לה שזה רחוק מאיתנו כרגע".

בנאי מעיד כי אחד הדברים שהוא מקפיד עליהם כגבאי הוא עניין הכנסת האורחים. "כשהייתי אורח בלא מעט בתי כנסת, היו פעמים רבות מושיבים אותי במקום פלוני, ואחרי זה מקימים", הוא מספר. "אצלנו - לא מקימים. גם אם המקום הוא קבוע של מי מהמתפללים, הוא יוותר על מקומו באותה תפילה. אם מרגישים שהאורח לא מכיר או מזהה את נוסח התפילה - מביאים לו סידור ועוזרים לו".

תכירו את "צוציק"

הנוסח בבית הכנסת של אהוד בנאי, מתברר, אמנם אשכנזי באופן רשמי - אבל יכול להשתנות. "יש לנו 15 מתפללים מעדות שונות ומשונות - בוכרים מרוקאים, תימנים, פרסים וכמובן אשכנזים. בית הכנסת יישאר אשכנזי, אבל מי שמזדמן אלינו לתפילה עולה להיות חזן בסגנון

שהוא מכיר. אני למשל, עושה את זה בסגנון הפרסי של סבא שלי. גם קריאת התורה נעשית בכמה סגנונות"

ב"דף הלבן" באתר הרשמי שלו, מספר בנאי על ליל שבת אחד הוזמן לעלות לדוכן ולהיות חזן: "אמרתי שאני יכול לעשות את זה בנוסח ספרדי, 'עשה את זה באיזה נוסח שתרצה', אמר אברם הגבאי, 'העיקר שיהיה חפיף, כמו בירושלים, אתה יודע'. שרתי את ניגוני קבלת שבת כמו אשכנזי למופת, ואפילו הכנסתי מנגינה של קרליבך, אבל כשהגעתי לתפילת ערבית עברתי לסגנון הפרסי-ספרדי, של בית הכנסת של סבא שלי. ציפיתי לקריאות מחאה, אבל היה שקט מוחלט. אחרי התפילה, כץ, זקן המתפללים אמר לי: 'יישר כויח צוציק, התפללת ממש יפה'".

אתה מספר לא פעם על הכינוי "צוציק", שדבק בך בבית הכנסת. האם אתה גם מרגיש שבית הכנסת זה אחד המקומות האחרונים שלזקנים יש בו כבוד והערכה?

"החברה של ימינו מאוד מאדירה את הצעירים, הם הרי נותנים את הטון. ביהדות הסיפור כמובן לא כזה. ככל שהשנים חולפות, הזקנה והניסיון, ואיתם גם החוכמה - מתפשטים. נוצרת ראייה רחבה של הזמן. בבית הכנסת התימני השכן שלנו למשל, יש אדם מאוד זקן, שכולם קוראים לו מורי. היהודי בן קרוב ל-90 ובבית הכנסת שלו יש מניין רק בשבת. היחידי שמגיע לשם גם בימות החול - זה הזקן הזה שמתפלל ביחידות.

"אני יודע מראש שלא יהיה לו מניין ואני הולך להתפלל איתו כמעט כל יום. אנחנו שלושה אנשים שמתפללים ביחידות, אבל ביחד. אני מרגיש שהאדם הזה שווה שלשה מניינים. הדרת הפנים שלו, החוכמה שלו. זו זכות להיות במחיצתו ולהתפלל איתו".

בית כנסת - מועדון לגברים בלבד?

"רחוב האגס אחד, מעל לחנות הירקות,

הבית ריק עכשיו, וחשופים הם הקירות,

אבל ספוגים הם זיכרונות של חג,

ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין".

("האגס 1")

הזרימה של אהוד בנאי אל עבר המקורות ומוזיקה המשלבת בתוכה רוח יהודית, לא התחילה בשנים האחרונות, כשטרנד "המוזיקה היהודית" הפך ללהיט אצל זמרים ואנשי תרבות שונים. את "עיר מקלט", "עגל הזהב", "א-יידישע ראסטמן" ו"האגס 1" הוא כתב אי-שם בשנות ה-80, בתחילת הקריירה.

מה זכור לך מבית הכנסת המפורסם של אבא וסבא בשוק מחנה יהודה?

"פעם, כשהייתי בניו-יורק, נכנסתי לבית כנסת השייך למה שנקרא "מודרן אורתודוכס", שזה מזכיר מעט את סגנון הכיפות

סרוגות שלנו. עזרת הנשים שם היא חלק מבית הכנסת. היא לא נמצאת מאחורי וילון או בקומה העליונה. בית הכנסת אינו מעורב, שכן זה בית כנסת אורתודוכסי, אבל חלק מהנשים נמצאות באותו מפלס של הגברים, עם פתח פתוח לגמרי, וזה בדיוק בית הכנסת של סבא וסבתא שלי, בסמטת שילה בירושלים.

"לבית הכנסת ההוא גם סבתא שלי היתה מגיעה באורח קבע. כשהרב היה דורש, הוא היה מפנה את מבטו גם לשם, ונשים היו בפירוש מעירות את הערותיהם. אנחנו הילדים היינו באים עם אמא שלי, אחיות, דודות, וכן הלאה. היום זה הפך למועדון לגברים בלבד. זה משהו שאני זוכר היטב מבית הכנסת המסורתי שלנו שאגב, עדיין קיים, אך פתוח רק בשבת ובקושי יש בו מניין".

• הראיון המלא התפרסם באתר "איגוד בתי הכנסת העולמי".