קרטל הסמים ומונופול הלחם של בית המקדש

קח לך סמים

עוד לא ממש נפרדנו מהר סיני, וכבר המשכן מתחיל להתמלא בריחות קודש. בפרשת השבוע שלנו, כי-תשא, מתוארות שתי מרקחות מיוחדת שנעשו אך ורק עבור עבודת הקודש: שמן המשחה והקטורת:

• זמני כניסת שבת ועוד על פרשת כי תשא
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• חתונה בגיל 18: למה מה אתם מבינים מהחיים?
• מתחפש לחרדי - כל השנה
• דיווח חרדי: במקום הספארי - נדל"ן מוזל בגוש דן
  

אלוהי המשכן רוצה הפרדה

אלוהים רוצה הבדלה ברורה בין קודש לחול, בין כהנים לעם הפשוט, ובינו לבין שאר היקום. אלוהים מזהיר אותנו שלא נהין להשתמש בשמן ובקטורת בשימוש חולין. "אביזר" בית מקדשי נוסף שיש לחשוש שאנשים יתפתו לעשות בו שימוש חולין, הוא לחם הפנים. יש אנשים שהרעיון לאכול את הלחם הקדוש לארוחת בוקר – עשוי לקסום להם. תחשבו על זה שבעצם אפשר לערבב הכל, אפשר להפוך כל בית לדגם מוקטן של בית המקדש, והרעיון הזה עלול להבהיל. בשביל שלא תזוח דעתם של אנשים, אלוהים דורש הפרדה מוחלטת.

מה בין מכיני הקטורת לשופטים?

את שניהם אנשים עשויים לנסות לשחד. יש מי שייתן שוחד על מנת להינצל מגזר דין קשה, ויש מי שייתן שוחד על מנת להשיג מרשם קדוש. בכדי למזער את הסיכון, הקפידו החכמים על כך שמעט מאוד אנשים ידעו איך להכין את תשמישי הקדושה, ושמשכורתם של קומץ אנשים אלה תהיה נאה.

פעם אחת פרצה שביתה בבית המקדש

דא עקא, אם מספר מכיני תשמישי הקדושה מועט, הרי שלפנינו סכנת קרטל. הקבוצה הקטנה של היצרנים יכולה להתאגד ולדרוש הגדלה של הכנסותיה. וכך אכן קרה, או לפחות כך מספרת אגדה תלמודית יפהפייה:

כשקודש מייצר חול

דווקא הרצון לשמור על קדושתו ונבדלותו של המקדש, יוצר התבזות בענייני חולין מביכים. הנה לפנינו שתי משפחות: משפחת בית גרמו שהיו אחראים על עשיית לחם הפנים, ומשפחת בית אבטינס שהיו אחראים על פיטום הקטורת. יום אחד תופסת כל משפחה כמה כסף שווה הסוד המופקד בידיה, והיא מסרבת לשתף אנשים נוספים בסוד המוצר שרק היא יודעת להכין.

המילים הן הנשק האחרון של החכמים

מה נותר לחכמים לעשות? לא הרבה - ובכל זאת המון. בידי החכמים יש תמיד אוצר בלום של מילים, והם משתמשים בהן כבכלי נשק כשצריך. החכמים כאילו לא עושים כלום, הם רק מזכירים את שמות המשפחות לדיראון. החכמים האמינו שמילים חזקות מכסף, ולפעמים הם צדקו. כוחן ועושרן של משפחות גרמו ואבטינס אבדו מן העולם, אבל שמם המוכפש נחרט בלוחות השמיימים של אגדות חז"ל.

החכמים גם מתגמלים

את התירוץ של המשפחות לכך שלא הסכימו לחלוק את הסוד, הם "לא קונים", אבל הם כן מזכירים לטובה את הזהירות הציבורית של המשפחות הללו – משפחת בית גרמו לא אכלה בביתה לחם שעלול היה להראות כמו לחם הפנים, ובמשפחת בית אבטינס אסרו על הנשים להתבשם, שלא יהיה מי שיחשוד שנשות המשפחה מתבשמות בקטורת. הנה, משפחות קרטל המקדש רוחצות בניקיון כפיהן וזוכות גם למחמאות. כן, נדמה לי שלאור הפתיחה של כל אגדה, עלינו לקרא בציניות גם את המחמאות המחולקות למשפחות היצרניות.

חתירה תחת יסודות המקדש

נדמה לי שאגדה זו (ואסתכן ואומר שהדבר נכון בכל חלקיה, בחלקי הגנאי ובחלקי השבח) - נועדה לחתור חתירה שקטה תחת תפיסת העולם המקדשת את ירושלים ואת בית המקדש, ולהניח עוד יסוד של אהבה ומוצקות לבית המדרש. דווקא קדושתו של בית המקדש הופכת אותו לפגיע. מי שיש לו סודות ותכשירי קדושה, יכול לסבול מנוכלויות והונאות. מי שאין לו דבר עם עולם החומר – לא ייפגע מעולם החומר. אין מונופול על המילים, ולכן קשה באמת לנצל את המשתמשים בהן. אשרינו יתומים אנו, אומרים לנו חז"ל. אשרינו שאין לנו תלות ביצרני כשפים ומרקחות קדושות. אשרינו שעסקינו בעולם הרוח.

ובקשר לחידה מהשבוע הקודם

התשובות שטיקבקתם היו ליד... היו בערך... השגיאה היא כמובן התרגום שהציע העיתונאי מתחת הפשקוויל: "ערקתא דמסני – הגיעו מים עד נפש בארמית". זה היה מצחיק אם זה לא היה עצוב.

(מתוך "ידיעות אחרונות")