מיכאלה ברקו: "הישראליות הכי יפות"
מיכאלה ברקו כותבת בטורה האישי השבוע על על חווית השיפוט בטקס מלכת היופי שגרם לה לחשוב, שוב, שהישראליות הן הכי יפות בעולם והחזירה אותה לתחרות היופי בה השתתפה לפני כמעט 30 שנה
אני כותבת את השורות האלו בשעת לילה מאוחרת. לפני שעות ספורות הייתי בדרך לחיפה עם אמי והבת שלי, לשפוט בטקס מלכת היופי והנה אני כבר בבית, אחרי שהוכתרה מלכה חדשה. אבל מה לעשות שהמתח, ההתרגשות והאדרנלין עדיין בשיאם?
לפני כחודשיים-שלוש, הגעתי לפגישה במערכת "לאשה", וכשיצאתי מהמעלית מצאתי את עצמי מוקפת בעשרות בנות יפיפיות. לא ידעתי ששלב המיונים לטקס כבר התחיל וכל מה שחשבתי עליו היה שהישראליות הן באמת הכי יפות בעולם – טבעיות, פראיות, עוצמתיות. לא יכולתי להסיר מהן את העיניים. חודשיים אחר כך, הציעו לי לשפוט בתחרות. "אני? שופטת?" תהיתי בקול רם וכמובן שהסכמתי באותה הנשימה.
מהרגע שהפכתי לשופטת בתחרות מלכת היופי, התווסף לחיים שלי איזה מימד של מתח, ציפייה ותהייה. לא היה ברור אם אני שופטת בתחרות, או מתחרה בעצמי. הרגשתי שלא מעט אחריות הוטלה עליי וכולם בבית שאלו אותי – במי תבחרי? מהרגע הראשון היה לי ברור שזו עומדת להיות בחירה קשה.
כל שופט בתחרות הוזמן להכיר את הבנות באופן אישי ומהר מאוד גיליתי שהבנות האלה לא רק יפות מאוד, אלא קבוצה מקסימה של ילדות צעירות עם חלומות גדולים. נדהמתי מהחברות היפה שנוצרה ביניהן ומהפרגון האמיתי האחת לשנייה. שקעתי בשיחה עם כל אחת מהן והייתי מרותקת, עד כדי כך שהאיצו בי לסיים.
ולאורך כל הזמן הזה, השאלה מהדהדת בראשי בלי הפסקה –במי אבחר? למי אתן את הכתר? מצד אחד, לזכות בתואר מלכת היופי של ישראל זו הזדמנות אדירה. בן לילה את הופכת מילדה יפה ואלמונית - למלכה, עם חוזה דוגמנות ולא מעט אפשרויות ודלתות שנפתחות בפנייך.
"גם אני השתתפתי בתחרות יופי!"
זו המשימה שלנו, השופטים, לבחור את המתמודדת שהיא לא רק הכי יפה, אלא גם הכי בשלה לאחוז בתואר. ואחרי שמכירים את הבנות, ורואים את החלום מנצנץ בעיניהן, הלבטים בבחירת רק אחת, קשים מנשוא.
לא יכולתי שלא להיזכר בתחרות היופי שבה השתתפתי בעצמו, של סוכנות הדוגמנות עלית. זה היה ב-1985 במאוריציוס ועד היום אני זוכרת את ההתרגשות המהולה בפחד, ומעל שניהם ריחף כמובן הרצון לזכות. החזרות האינסופיות על העקבים, השעות הארוכות והעבודה הבלתי פוסקת לקראת הערב הגדול.
זו הייתה תקופה כאוטית – להתעורר כל בוקר בחמש לצילומים, להמשיך לחזרות עד שמונה בערב ולצנוח מעייפות. יום לפני הטקס, בחזרה הגנרלית, צנחתי מבמה בגובה ששה מטר וסיימתי עם זעזוע מוח קטן וגוף תפוס. למחרת, בטקס, הייתי צריכה להעמיד פנים שלא קרה כלום, כי הייתה לי אחריות – לייצג את ישראל. בסופו של דבר, לא הגעתי אפילו ל-50 המועמדות הסופיות, אבל שמחתי שלפחות לא חזרתי הביתה בידיים ריקות: המעצב אזאדין אלייה החליט לתת לי את הבגדים שלבשתי בצילומים לתחרות, כמתנת ניחומים.
חיפשתי סוכנות דוגמנות ב"דפי זהב"
והנה אני עכשיו, 27 שנים אחרי, שופטת קבוצת ילדות יפות, ומתרגשת לא פחות מהן. בעיקר מנסה לחשב איך ארד במדרגות, בשמלה האדומה שלי, בלי להרביץ נפילה דרמתית מול כל עם ישראל.
מאחורי הקלעים כולם שואלים אותי, "מיכאלה, מה דעתך?", ואני חוזרת על אותה המנטרה – קשה, קשה לבחור. הזמן חולף במהירות ואנחנו כבר ברגע האמת: הן יוצאות לבמה בבגדי הים, ואחר כך חוזרות לשמלות הערב. שופעות חיוכים ועיניים נוצצות. הטפסים שעל השולחן שלי נועצים בי מבט דרוך ומחכים שאמלא אותם, אבל אני רוצה לבחור בכולן.
ההכרעה הייתה צריכה להגיע בסופו של דבר, ושני חזן המתוקה והיפיפייה ניצחה. שאר המתמודדות קיבלו אותה בפרגון אדיר ובשמחה טהורה, אבל הלב שלי קצת נשבר בשבילן. הפסד הוא אף פעם לא תחושה נעימה.
אם הייתי יכולה לתת להן עצה אחת, הייתי אומרת להן – אל תרפו. גם אני התחלתי בסך הכל מחלום קטן, רציתי לקנות אופנוע ופשוט התקשרתי לסוכנות דוגמניות שמצאתי בדפי זהב. אבל עם הרבה התמדה ועבודה קשה, הגשמתי את החלום. כי זו השיטה, בלי קיצורי דרך.
בהצלחה למלכה, לסגניות ולכל המתמודדות האחרות. אני מאחלת לכן שנה נפלאה, מלאה בחוויות ורוצה שתזכרו – גם ללא כתר, כל אחת מכן היא מלכה בפני עצמה.
_a.jpg "צילום: גיא כושי ויריב פיין")
