"בארץ של דם ודבש": אנג'לינה מפתיעה לטובה
מי שמצפה לדרמה הוליוודית מניפולטיבית מבכורת הבימוי של אנג'לינה ג'ולי, עשוי להתאכזב. "בארץ של דם ודבש" הוא סרט מלחמה קשה ולא מתפשר שמציג זווית נשית לזוועות בבוסניה
"בארץ של דם ודבש" ("In the Land of Blood and Honey") - הפיצ'ר העלילתי הראשון, שכתבה וביימה אנג'לינה ג'ולי - אינו עבודה קולנועית גדולה, אבל הוא רחוק מאוד מלהיות פרויקט שכל תכליתו הוא לשרת את יוהרתה של הכוכבת ההוליוודית.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כל הווייתו של הסרט קוטבית לדימוי היפיפייה של רגלה, המזנקת בחוצפה משועשעת מתוך שסע בשמלה השחורה. אין בו כל יופי או זוהר, אין כוכבי קולנוע מוכרים או תקציבי ענק. זהו קולנוע ריאליסטי ברוטאלי עם פוטנציאל מסחרי השואף לאפס.
העלילה מתרחשת על רקע הזוועות של המלחמה בבוסניה ואינה נרתעת מלהציג את ההתרחשויות כהווייתן. היוצרת אינה אנג'לינה ג'ולי הכוכבת, אלא אישה המונעת מתחושת שליחות, ומציגה את מה שהיא למדה בשנים של פעילות הומניטרית, שהביאו אותה לאזורי הקונפליקט המקוללים ביותר על כדור הארץ.
מתוק זה לא
במלחמה האיומה בבלקן לא רק מתו כ-100 אלף בני אדם. וההערכות הן כי בין שלל מעשי הזוועה ופעולות הטיהור האתני, נאנסו עשרות אלפי נשים באופן שיטתי. הסרטים שעסקו במלחמה זו ריככו את הזוועות או לחילופין עסקו (למשל ב"גרבאוויצה" של יסמילה זבאניץ') בניסיונם של הניצולים לשקם את חייהם.
החלטתה של ג'ולי לממש את עדויות הניצולים הופכת אותה לחשודה מיידית. הכוכבת ההוליוודית הזוהרת שבאה לנצל סבל של עמים בסיטואציה פוליטית שאותה היא לא מבינה. תקציר הסרט, שממנו ניתן היה להבין כי הוא עוסק בסיפור אהבה בין שבויה בוסנית לקצין סרבי, הספיק כדי ליצור גל הדף שלילי שדחק את ההפקה להונגריה. האם צריך הוכחה נוספת לכך שהסרט הוא מופת של טעם רע?
ובכן, כן. צריך, למשל, לראות את הסרט ולהתרשם ממה שג'ולי עושה בו בפועל. זה לא "רומיאו ויוליה" עם טעם לוואי של פשעים כנגד האנושות. זאת לא מעשייה פרוורטית על יחסים סאדו-מזוכיסטים בין ניצולת מחנה השמדה וקצין נאצי נוסח "שוער הלילה" (1974).
הגבר ואישה המוצגים בסרטה של ג'ולי יכלו להיות זוג לפני המלחמה, אך כעת הופכים, בעל כורחם, לשובה ושבויה. יחסי הכוח הללו אינם מודחקים בסרט או הופכים מקור לריגוש מפוקפק. היא לא מנסה ליצור שיוון מעוות בין השניים. האימה הנחוות מצידה של האישה רק גדולה יותר בגלל נסיבות אלו.
בלגן בבלקן
הסרט מתחיל ב-1992 - רגע לפני שהמלחמה פורצת. עיילה (זאנה מריאנוביץ') פוגשת במועדון בסראייבו את השוטר דניאל (גוראן קוסטיץ'). הם כבר מכירים היכרות שטחית, ומהדרך בה הם רוקדים ברור כי שזו ראשיתה של התאהבות. פיצוץ קוטע את הדייט ואת החיים שהם הכירו.
כשיפגשו שנית, עיילה תהיה אסירה במחנה ריכוז סרבי ודניאל יהיה קצין בצבא זה. נבודז'ה (ראדה סרבדיצ'ה) הוא לא רק המפקד של דניאל אלא גם אביו, ובתפקיד כפול זה הוא שומר עין פקוחה בכדי למנוע מבנו לפגוע בטוהר הגזע.
הסרט נע בין שני מישורים. בראשון יש הצגה של הפעולות המלחמתיות הסרביות, והאופן בו הלוחמים פגעו בצורה מכוונת ושיטתית באוכלוסיה האזרחית של שכניהם לשעבר ממוצא בוסני. דימוים אלו מוכרים לנו היטב מסרטים ועדויות על השואה והם חוזרים גם בסרט.
ג'ולי אינה מנסה לתרגם סצנות אלו לספקטקלים של אימה נוסח אלו שהופיעו בסרטים כמו "רשימת שינדלר" או הסרט הסיני על אונס ננקינג "עיר של חיים ומוות". אלו מעשי זוועה המוצגים באופן ריאליסטי ואפרורי. האם זה בגלל כישרון מוגבל של היוצרת המתחילה או בגלל הניסיון שלה להימנע מכניסה לתחום המוסרי הבעייתי של ספקטקלים מסוגננים של רצח? אין לי על כך תשובה נחרצת, אבל אפשר לתת לה ליהנות מהספק.
הקו הדרמטי המרכזי עוסק ביחסים המתפתחים לאחר שדניאל מציל את עיילה, והופך אותה למעין שבויה פרטית המוגנת משאר אנשי המחנה. היותה ציירת מקנה תירוץ נוח לשימוש שהוא עושה בה, אבל זה לא מונע מהשמועות להתרוצץ בקרב חייליו. האם דניאל מציל אותה באקט אנוכי או שהוא פחות גרוע מחבריו ליחידה? זו דוגמא לשאלה שהוליווד הייתה מבהירה לנו את התשובה עליה (למשל, באמצעות שימוש במוזיקה המלווה את המתרחש), אבל ג'ולי נמנעת מכך.
גם אם התוצאה אינה שומרת על רמת עניין גבוהה לכל אורכה, חשוב לתת לג'ולי קרדיט על מה שמגיע לה. סרט מלחמה הממוקד בחוויה הנשית וכמה כאלו כבר יש? עיילה היא קורבן במלחמה, אבל היא דמות חזקה השומרת על כבודה וחשוב לא פחות – היא אישה בשר ודם ולא לארה קרופט. גם אנג'לינה ג'ולי מצליחה לעשות זאת בסרטה הראשון.
