ניסויים בבעלי חיים - המוצא האחרון?
גם מי שאינו פעיל לזכויות בעלי-חיים יסכים שניסויים בבעלי-חיים הם לכל היותר מוצא אחרון. האם זה המצב? ומדוע הנסיינים מתנגדים להגבלת הניסויים לאלו שיש להם ערך מוכח לקידום הרפואה?
לא צריך להיות פעיל לזכויות בעלי-חיים כדי להסכים: ניסויים בבעלי-חיים אינם כמו כל שיטת מחקר אחרת. יש בהם פגיעה בחיות, שכשלעצמה אינה רצויה. לכן, ניסויים בבעלי-חיים הם לכל היותר מוצא אחרון, צעד שמחייב הצדקות מיוחדות.
פיזיקאי שמבלה את ימיו בשכיבה מתחת לעצי תפוחים, או כזה שזורק אבנים ממגדלים, אינם צריכים להצדיק בפני החברה את שיטות המחקר שלהם. אבל אדם שמבקש לקחת עכבר, לכלוא אותו, להרעיל אותו, לחתוך את אבריו ולהורגו – אדם כזה צריך לתת הסבר משכנע לכך שזה נחוץ.
מה יצדיק סבל והרג של יצורים חיים?
הנטל על מי שמבקש לערוך את הניסויים בבעלי-חיים כפול. הוא צריך לשכנע שהניסוי מיועד להשיג מטרה חשובה כל-כך, שתצדיק סבל והרג של יצורים חיים. הוא צריך גם לשכנע שיש סיכוי ממשי שהוא יצליח להשיג את המטרה הזו.
נסיינים רבים לא מתיימרים לעמוד בנטל הזה. הם עוסקים במה שמכונה "מחקר בסיסי", מתוך סקרנות אינטלקטואלית. הם יטענו, שיש הסתברות שמפעם לפעם הניסויים שלהם עשויים לתרום לתובנה, שעשויה להביא לרעיון שיוביל לפיתוח יישומי. האם זו רמת הסתברות מספקת, כשמבקשים לקחת בעל-חיים בריא ולגרום לו מחלה קטלנית?
לניסויים אחרים יש יומרה יישומית, אבל בשביל מה? לבדוק חומר חדש לשימוש מסחרי? לרשום פטנט לעוד גלולה נגד כאבי בטן, שתרד מהמדפים כשיתברר שיש לה תופעות לוואי שהניסויים בבעלי-חיים לא צפו?
כאן מוטל על הנסיין נטל נוסף: לשכנע אותנו שלמסקנות שהוא מסיק מניסוי בבעלי-חיים יש משמעות בנוגע לבני-אדם. מדענים, כגון אלו מהוועדה למודרניזציה של המחקר הרפואי בארה"ב, אומרים שלא ניתן להסתמך על תוצאות מבעלי-חיים בחקר של מחלות של בני-אדם.
כך, למשל, פניצילין - אנטיביוטיקה חשובה עבור בני-אדם - הוא בטוח לשימוש גם בחולדות ובעכברים, אבל הורג שרקנים ואוגרים – בעלי-חיים שנעשה בהם שימוש רב בניסויים. טיפולים שנמצאו בטוחים בבעלי-חיים גרמו לאסונות בבני-אדם (המקרים של הוויוקס והתלידומיד הם מהמפורסמים שבאסונות אלו).
ניסויים בבעלי חיים - לכל היותר מוצא אחרון
במקרים אחרים "מודלים" של מחלות בבעלי-חיים, שמדענים הסתמכו עליהם כדי לחקור מחלות של בני--אדם, התבררו כמטעים, ועיכבו את המחקר. גורמי המחלה ומהלכה בבעלי-חיים היו שונים מאלו באדם.
נסיינים כגון פרופ' צפרירי, שטור שלו התפרסם כאן רק אתמול, מנסים להלך אימים כאילו בלי ניסויים בבעלי-חיים המדע והרפואה יקרסו. הם מאיימים שבלי ניסויים בקופים לא יימצא, למשל, חיסון לאיידס – אבל לא מזכירים ששום חיסון למודלים של איידס בקופים לא עבד בבני-אדם. לא במקרה, עיקר המאבק שלהם אינו להצדיק ניסוי כזה או אחר, אלא להגן על כל תחום הניסויים בבעלי-חיים מפני ביקורת ציבורית.
מצד אחד, הם טוענים שהניסויים חיוניים לקידום הרפואה ומניעת סבל. מצד שני, כאשר השר להגנת הסביבה מחליט שיאפשר יצוא קופים מישראל לניסויים, רק כאשר מדובר בניסויים לקידום הרפואה ומניעת סבל – הם מכריזים שהוא יצא למלחמה כנגד הקידמה.
באופן עקבי הם דורשים לעצמם חוק פרטי שישים אותם מעל החוק, מעל ההליכים הדמוקרטיים, וללא ביקורת של הציבור. לניסויים בבעלי-חיים הוקצה, לדרישתם, חוק נפרד מחוק צער בעלי-חיים הכללי.
את הניסויים מאשרים בוועדות פנימיות, בשליטתם של נסיינים, ולא באמצעות רשויות חיצוניות אובייקטיביות. כל ניסיון להתערב במנגנון זה מעורר זעקות שבר. כעת מבקשים הנסיינים לחבל בחוק הגנת חיית הבר. חוק זה קובע שכל יבוא ויצוא של חיית בר טעון רישוי מהשר להגנת הסביבה. הנסיינים רוצים, שכשמדובר בבעלי-חיים לניסויים, הם – ולא השר להגנת הסביבה – שידונו בבקשות... אזרחים "רגילים" ימשיכו להיות כפופים לפרוצדורות הרגילות.
ההתנהלות של הנסיינים היא באופן שיטתי רגשנית, אם לא היסטרית ממש. היא מתגוננת ומניפולטיבית. כל מי שמבקש להכניס את התנהלותם למסגרת החוק, גם לפי הקריטריונים שהם כל הזמן מנופפים בהם ("הצלת חיים") הוא לגישתם קיצוני ומסוכן. הסיבה לכך היא פשוטה. הם יודעים היטב, שאם ניישם את הכללים האלמנטריים ביותר, אלו שכולנו מסכימים אליהם, לא יתאפשרו ניסויים בבעלי-חיים כלל ועיקר, והם ייאלצו ללמוד שיטות מחקר חדשות וחדשניות או לאבד את פרנסתם.
גם מי שאינו פעיל לזכויות בעלי-חיים יסכים, שניסויים בבעלי-חיים הם לכל היותר מוצא אחרון. אם בריאות בני-האדם וחייהם באמת חשובים בעינינו, עלינו למצות קודם כל אמצעים שהם לא פוגעניים. רופא שמגיע לעיר מוכת מגיפה ימעל באחריותו, אם יבדוק את המזוזות בבתי התושבים לפני שיבדוק את מקורות המים של העיר. הוא יוסיף חטא על פשע אם לפני שיבדוק את מקורות המים הוא יתחיל בהקרבת בעלי-חיים.
אנחנו יודעים כל-כך הרבה לגבי מניעת מחלות ופציעות, ועושים עם זה כל-כך מעט! אנחנו יכולים למנוע כל-כך הרבה סבל על-ידי הגברת הבטיחות במקומות העבודה ובכבישים; על-ידי הפסקה של זיהום הסביבה בחומרים רעילים ומסרטנים;
על-ידי שינוי הרגלי חיים ותזונה שגורמים למחלות ניווניות. בני-אדם רבים כל-כך ברחבי העולם סובלים ממחלות ומפגיעות קשות שניתן היה למנוע על-ידי הקמת מערכות סניטריות, פינוי שדות מוקשים, אספקת מזון והסברה על איידס.
לבני-אדם רבים, גם בישראל, אין נגישות למערכת הבריאות ולתרופות חיוניות. החברה שלנו אדישה לכל זה, אבל כשמדובר בעינוי ובהרג של בעלי-חיים, לפתע מתברר ש"חיי אדם מקדשים הכול".
מישהו כבר אמר: "בני-האדם משמידים את היערות שהם ביתן של חיות הבר, כדי לגדל מזון לפרות ולתרנגולות. את הפרות והתרנגולות הם שוחטים ואוכלים. מרוב אכילת בשר, הם סובלים ממחלות. כדי להתמודד עם המחלות, הם הורגים עוד בעלי-חיים – במעבדות". האם יש לנו הזכות המוסרית לעשות כן?
עו"ד יוסי וולפסון, רכז תחום חיות משק ב"תנו לחיות לחיות"
לפנייה לכתב/ת 
