"רחוב ג'אמפ 21": שהסדרה תקפוץ להם
מי שמתגעגע לסדרת הדרמה "רחוב ג'אמפ 21", לא יזהה שום דבר מוכר בקומדיית המתבגרים החדשה המבוססת עליה. מי שרוצה רק להעביר ערב מצחיק ומבדר, דווקא יהנה
מי שיילך לצפות ב"רחוב ג'אמפ 21" מתוך רגש נוסטלגיה למקור הטלוויזיוני, יגלה שכל קשר הינו מקרי בהחלט. הגרסה הקולנועית לסדרה מסוף שנות ה-80 שהזניקה את הקריירה של ג'וני דפ, אינה אלא קומדיית מתבגרים חביבה משולבת במהתלה משטרתית בלתי מזיקה. כאמור, שום קשר למקור.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסדרה, שרצה בין השנים 1987-1991, התמקדה בחבורה של שוטרים שחזותם הנערית מאפשרת להם להסתנן לתיכונים על מנת להילחם בנגעי הסמים והאלימות. היתה זו סידרה דידקטית למדי, שהדגישה את ההבטים השליליים של הנושאים בהם עסקה, ואת חשיבותה של אי-עמידה מהצד נוכח גילויי בריונות וגזענות.
הסרט, לעומת זאת, נשען יותר על מודל קומדיות ה-bromance של העשור האחרון (ע"ע "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" ושות'). גיבוריו חוזרים אל ימי בית הספר רק על מנת לגבש אותו חלק מאישיותם האינפנטילית שנותר מאז בלתי מפותח.
האחד, שמידט (ג'ונה היל), מתקשה להתגבר על ההשפלה של ניסיונו הכושל להפוך למקובל, אחרי שניגש אז (השנה היא 2005), לבוש כראפר אמינם, אל מלכת השכבה והציע לה להיות זוגתו בנשף הבוגרים. ואילו ג'נקו (צ'אנינג טייטום), התלמיד הפופולרי לשעבר, החמיץ את ההזדמנות להיות מלך ה"פרום", לאחר שהמנהלת אסרה על השתתפותו בנשף נוכח ציוניו הכושלים.
שבע שנים מאוחר יותר נפגשים השניים במסדרונות בית הספר לשוטרים. הם מתקבלים לשירות במחלק הנוער שבסיסו בכנסיה קוריאנית נטושה ברחוב ג'אמפ. מפקדם החדש, דיקסון (וזוהי הסנונית הראשונה בשלל בדיחות זין שיבואו בהמשך), שולח אותם למשימת הבכורה שלהם - להסתנן במסווה לבית ספר תיכון במטרה לעלות על עקבותיהם של סוחרי סמים בקרב התלמידים.
החזרה הזו כמבוגרים אל שנות התיכון, מטעינה בזיכרון כמה קומדיות נעורים קלאסיות משנות ה-80, דוגמת "חזרה לבית הספר" (1986), שבו אב מיליונר מחליט לחבוש את ספסלי הקולג' כדי לסייע לבנו חסר הביטחון. בעבור שמידט וג'נקו, זו הזדמנות לתקן את קלקולי העבר, ולעצב בשלמותה את זהותם הגברית (והעובדה שסצינת ה-showdown כוללת סירוס ממשי המלווה בצילום תקריב של הפין הכרות אינה, אגב כך, מקרית).
לא מתוחכם, אבל עוקצני
על כך ששני הגברים-נערים מייצגים את שני חלקיה של זהות גברית שלמה אחת, תעיד העובדה שעם הגיעם לבית הספר הם מתחלפים בטעות בזהויות הבדויות שלהם. כתוצאה, תופס דווקא שמידט התפחפח את הנישה הרומנטית, והפעם בהצלחה, עם תלמידת משחק בתיכון (ברי לרסון, "האקסים של החברה שלי"), ואילו ג'נקו האתלטי נאלץ לשנן נוסחאות מסובכות בכימיה בחברת קבוצה של גיקים.
ואם זה לא מספיק, בסיס האם של השניים הוא אכן בית הוריו של שמידט, שעל אחד הקירות בו עדיין מתנוססים תעודות ההצטיינות שלו מהתיכון. הם חולקים את חדרו הישן של שמידט, ואף מארגנים מסיבה שמאפשרת לנ"ל לחוות את כל מה שפסח עליו בימים הלא-מאוד רחוקים ההם.
השילוב הזה שבין לוזר וזכר-אלפא עומד, כידוע, בבסיס קומדיות ה-bromance (כולל הפרידה הזמנית והבלתי נמנעת), וציוותם יחד של היל וצ'נינג מתגלה כלא פחות מהברקה. זהו צמד קומי מוצלח בהחלט.
"ג'אמפ" הסרט חותר תחת כל הערכים שייצגה הסדרה המיתולוגית. "הרשע" פה הוא דווקא מנהיג של קבוצת נערים שוחרי איכות הסביבה, ואסתטיקה אולטרה-צבעונית שמזכירה את משחקי הווידאו של שנות ה-80 מלווה את השלבים השונים בהשפעת הסם המופץ בבית הספר. זה אולי לא הופך את ההומור פה למתוחכם במיוחד, אבל בהפוך-על-הפוך הסרט מצביע על מיושנות הסדרה שעליה הוא מבוסס.
זוהי עבודתם המשותפת השנייה של הבמאים פיל לורד וכריסטופר מילר (שיצרו יחד גם את סרט האנימציה "גשם של פלאפל"). לזכותם ייאמר שהם נדרשים אל הנוסחה המשטרתית השחוקה של צמד הפכים שנלחם בפשע באופן שמצליח לעורר כמה צחוקים דשנים ואפילו, מה אתם יודעים, מידה של אמינות רגשית.
כמה מרגעיו המשעשעים של "ג'אמפ" מודל 2012 קשורים למודעות העצמית שמפגין הסרט (את התסריט כתבו ג'ונה היל ומייקל באקול). כך, כאשר הם נרדפים על ידי כנופיה של אופנוענים זועמים, שבים ומציינים שני השוטרים במסווה את מגוון הקלישאות המקובלות בסצינות מסוג זה, רק כדי להפוך אותן
על פיהן; ואילו העובדה שהם מבוגרים מדי מכדי להתחזות לתלמידי תיכון אף היא צצה ועולה מדי פעם, כמעין ביקורת בקריצה על היעדר הסבירות של המקור הטלוויזיוני.
התוצאה, כאמור, משלבת בהצלחה סרט פעולה משטרתי וקומדיה של אחווה גברית שחלקים גדולים ממנה אכן נרקחו על ידי תלמידו המצטיין של ג'אד אפאטו (ע"ע ג'ונה היל). כמה הפתעות מופרכות שיוצריו שולפים במערכה החותמת מסייעות לסרט להפוך לבידור מהנה בהחלט.
