ארבע כוסות של "והיא שעמדה"
מי זו שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור? ארבעה סיפורים קצרים עם ארבע פרשנויות ל"והיא". לחיים!
מעשה בבר מצווה
"אני מאוד מבקש ממך שתיקח על עצמך את טקס הבר מצווה הזה", כך נפתחה השיחה, "מדובר במשפחה שרחוקה מהיהדות, אבל מגיעה לעשות בר מצווה לבנם הצעיר, והם מבקשים שתהיה איתם".
עוד בערוץ היהדות - קראו:
לבקשות כאלה אני מתקשה לסרב. מצאתי את חלון הזמן והתייצבתי במועד ליד הכותל. חתן הבר מצווה, נער מתוק בן 14, נשא דברים. אחרי התודות המקובלות להורים וכו' וכו', אמר הנער שהוא בכלל לא רצה לעשות בר מצווה. הוא לא חש קשור להוויה הזאת. אבל דווקא השנה, הוא חש פתאום רצון להיות קשור, ושהוא מרגיש שייך, רוצה להגיע לישראל, ולעבור טקס של בר מצווה.
הסיפור הזה מחובר היישר לפירושו של הנצי"ב מולוז'ין לאחד הקטעים המרגשים ביותר בהגדה של פסח. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם" . שואלים הפרשנים לדורותיהם מהי אותה "והיא שעמדה", ועונה הנצי"ב שה"והיא" מתייחס להבטחה שלא נתבולל, שניתנה לאברהם אבינו ב"ברית בין הבתרים" - שם נאמר לו "גר יהיה זרעך". לעולם לא ניקלט בחברה הלא-יהודית, תמיד נצוף, כמו שמן על גבי המים. והנה ההכנה הטובה שלי לליל הסדר, היא נשמתו הזכה של הילד, שמעבר לכל המציאות שבה הוא נמצא, יצאה זעקת השייכות. ב"והיא שעמדה" נגביה כוס לכבודה.
מעשה בשופט
"איך אתה חש כשופט, עם כל השחיתות, והעוול שאתה פוגש במדינה?" שאלתי אישיות משפטית בכירה. "דע לך, כי האורות גדולים הרבה יותר מהצללים במדינה", ענה. הוספתי: "יש לך את הזכות לנקות ולצחצח את המפעל העמוק, המדהים והקדוש ביותר של העם היהודי באלפיים השנים האחרונות – מדינת ישראל".
זאת ההכנה השנייה שלי לוהיא שעמדה. "למה והיא, בלשון נקבה דווקא?" שואל השל"ה הקדוש. ותשובתו שהכוח הנשי, עמוק הוא יותר מהכוח הזכרי. הכוח הנקבי יודע לזהות "אור חוזר", דהיינו הוא יודע לזהות אורות העטופים בצללים.
לכן הכוח הנשי היה דומיננטי ביציאת מצרים. המיילדות העבריות שפרה ופועה ידעו להציל את הבנים היילודים מההשלכה ליאור. יוכבד ומרים, האם והאחות של משה, הם אלה שהצילו אותו ממות, ובתיה בת פרעה היא זו שגידלה אותו. הנשים לא חטאו בעגל ועוד ועוד...
לעמת זאת, הכוח הזכרי צריך עובדות ברורות נחרצות. הוא לא רואה את האורות העמומים, הוא צריך פרוז'קטור, "אור ישר". גאולת מצרים היא גאולה נקבית, כיוון שאורות וצללים התערבבו בה. גם מדינת ישראל נמצאת במרחב העמום הזה. צריך דווקא את "והיא שעמדה" את הקול הנקבי, היודע לזהות את האורות הבוקעים מהאופל. כשנגביה כוס ב"והיא שעמדה", נגביה כוס לתפארת מדינת ישראל.
מעשה בלחם בליל הסדר
על המקרר של חמותי תלוי צילום מהוה ודהוי שבו ברכה מיוחדת. היה זה בליל הסדר במחנה הריכוז הנורא ברגן-בלזן. הנאצים ברשעתם העניקו בלילה זה מנה גדולה ומכובדת יותר (הכל יחסי כמובן): היה זה לחם.
חייהם של האסירים המורעבים והמעונים היו תלויים בקלוריות הספורות שבלחם הזה. אחד הרבנים שהיה שם הורה להם לאכול מהלחם בליל הסדר כדי להציל את נפשם, ולברך ברכה מיוחדת על אכילת לחם במקום מצות בליל הסדר הנורא ההוא.
בעל "ספר התודעה" כותב ש"והיא שעמדה לאבותינו ולנו" היא אותה אמונה תמימה. היא זו שעמדה במבחנים הנוראיים שעמדנו בהם בכל קצות תבל ולכל אורך ההיסטוריה. אותה דבקות בלתי מתפשרת בזהות היהודית שלנו. בלי נימוקים פילוסופיים, בלי אינטלקטואליות יתר, פשוט כך "אנחנו יהודים". לכבוד האמונה התמימה של העם היהודי לדורותיו נרים כוס ב"והיא שעמדה".
גיילינגן
זה היה י"ז בתמוז לפני שלוש שנים. חצינו את נהר הריין על גשר עץ שמפריד בין שווייץ לגרמניה. הגענו אל הכפר
שממנו באה משפחת אמי, דורות אחורה. שם בכפר הנורא ההוא היה כלל רב שנים (הרבה לפני שתושבי הכפר נלקחו למחנות ההשמדה): מספר היהודים בכפר צריך להיות קבוע. אסור ללדת תינוק בכפר אם מישהו לא נפטר. אם מישהי ילדה "מעבר למכסה" היא מגורשת מהכפר.
איך שרדנו את התלאות האינסופיות הללו? איך אנחנו עדיין כאן ועוד במדינה שלנו? איך אנחנו שההיסטוריון טוינבי הגדיר את עם ישראל כ"מאובן חי" צומח ומפתתח בכל המישורים?
האר"י הקדוש קובע כי "והיא שעמדה" היא שכינתו של הקב"ה, שהייתה איתנו בתוך הגלות. היא ששמרה עלינו, לכבודה – נגביה את הכוס.
לפנייה לכתב/ת 
