"פגשתי את רוצח משפחתי והסתכלתי לו בעיניים"
בלהה גזית, בת לניצולת שואה, יצאה למסע בפולין בעקבות טראומת ילדות שחוותה אמה במלחמה, ופגשה את רוצח משפחתה פנים מול פנים. בלהה: "אמרתי לו שלא באתי לנקום. את הנקמה שלנו עשינו - בנינו מדינה לתפארת והקמנו משפחה גדולה בישראל!"
בלהה גזית, בת לניצולת שואה, יצאה למסע בפולין בעקבות טראומת ילדות שחוותה אימה בזמן המלחמה.
"אני בת להורים ניצולי שואה, אבי שרד את אושוויץ ואימי חוותה טראומה לאחר שאיבדה את כל משפחתה מול עיניה. אני ואחי ינקנו את הסבל מבלי שנרצה, פולין תמיד הייתה טאבו במשפחתנו במשך 60 שנה.
עוד על יום השואה בערוץ התיירות:
אמי, שושנה, שהייתה רק בת 7 בזמן שפרצה המלחמה, הסתתרה בבונקר שהכין סבה מבעוד מועד להוריה ואחיה הקטן במשך שנה וחצי בעיירה פולאניץ שבפולין. משפחתה שילמה לאיכר פולני בשם בוצק, על מנת להסתתר במחבוא ולקבל ממנו מעט אוכל. חודשיים לפני תום המלחמה נגמר למשפחתה הכסף ובוצק ואחיו, וואצלב, שהיה חלק ממחתרת הפולנית ארמיה קריובה הפשיסטית, לקחו את המשפחה והוציאו אותה להורג. אימי ניצלה בנס מהאירוע. לאחר שהצליחה להימלט היא הסתתרה אצל איכרה פולנית עד תום המלחמה".
מוזנח, ישן וחלוד. בית וואצלב בוצק (צילומים: באדיבות בלהה גזית)
"כאילו הזמן עצר מלכת לפני 60 שנה"
בשנת 2000 קיבלה בלהה עדות שנתנה אמה שושנה, עם תום המלחמה בשנת 1945. עדות שנשלחה ליד ושם מהמוזיאון היהודי בוורשה. לפי העדות של אימה החליטה בלהה לצאת כעבור 60 שנה למסע של "דור שני לפולין" - מסע שהיה כבד מנשוא עבורה אך גם מרפא.
תחילת המסע של בלהה (60) מרעננה, היה בבית העירייה בעיירה פולאניץ שבפולין. חברת הנסיעות שאיתה נסעה בלהה, אירגנה מבעוד מועד פגישה עם מחלקת מרשם התושבים בעירייה על מנת שהיא תקבל את כל המסמכים הרלוונטיים של משפחה. בלהה קיבלה מידע אודות משפחתה שנספתה - 300 איש שחוץ מאימה שאף אחד לא שרד את השואה - משפחה שלא ידעה כלל על קיומה. בלהה קיבלה כתובות של משפחת בוצק ויצאה במתח רב לפגישה עם רוצחי משפחתה.
"בבית העירייה קיבלנו שתי כתובות של משפחת בוצק: אחת ליד הכנסייה, מקום מגוריו של האח הצעיר וואצלב. הגענו לבית ליד הכנסייה, נכנסו בשביל עפר. הכול סביב היה מוזנח, ישן וחלוד, כאילו הזמן עצר מלכת לפני 60 שנה. ליבי פרפר וזיעה קרה כיסתה את גופי, ניסיתי לצלם ופתאום שכחתי איפה לוחצים", היא מספרת.
מנהלת ארכיון העיירה, בלהה, המתורגמנית ונהג המונית
"עמדתי מהצד והסתכלתי בפניו החדות של ווצלב"
בלהה נכנסה לבית, המתורגמנית שליוותה אותה דיברה עם ווצלב בפולנית. וואצלב גר בבית בעל חדר אחד הכולל מטבח, תנור על עצים, מיטת יחיד, טלוויזיה ותמונות ישנות על הקירות.
"עמדתי מהצד והסתכלתי בתווי פניו החדות של וואצלב, בנוקשות ובמתח שהוא שידר בזמן שהמתורגמנית סיפרה לו בפולנית שהגעתי מישראל, ובאנו לחפש את מקום המסתור של משפחתי ולברר מה עלה בגורל המשפחה.
"הוא אמר שהוא זוכר שאחיו הסתיר משפחה יהודית, הוא היה בצבא הפולני בעת המלחמה ורק בסוף המלחמה הוא חזר לבית המשפחה ואינו זוכר מה קרה למשפחה שהסתתרה. כל גופו שידר נוקשות, אני עמדתי מהצד, קפאתי, ובהתחלה לא יכולתי להסתכל לרוצח בעיניים, היה לי מאוד קשה להישיר מבט - אך עשיתי זאת. אמרתי לו שלא באתי לנקום, את הנקמה שלנו כבר עשינו - בנינו מדינה לתפארת והקמנו משפחה גדולה בישראל".
בלהה ניסתה לברר היכן בדיוק נמצא מקום המחבוא של משפחתה. "בני המשפחה שפגשנו במקום טענו שהם לא יודעים היכן נמצא מקום המחבוא. הבנו, גם אני וגם המתורגמנית, לפי שפת הגוף הקשה של אמא של ווצלב והמבט של אחד מבניו של בוצק, שיש כאן סוד משפחתי קשה". כשבלהה חזרה לארץ אמה זיהתה מהתמונות שצילמה את הבונקר שבו הסתתרה, אך לא זיהתה את הרוצח בשל הזמן הרב שעבר.
"כל גופו שידר נוקשות". וואצלב בוצק (מימין) בביתו
"אושוויץ מאוד משמעותית עבורי"
לאחר הביקור בבית משפחת בוצק בעיירה פולאניץ, ביקרה בלהה במחנה אושוויץ-בירקנאו, שם שהה אביה במשך המלחמה.
"אושוויץ מאוד משמעותית עבורי", היא אומרת, "לא האמנתי שכף רגלי תדרוך שם, פחדתי מהביקור במחנה. הייתי מורה הרבה שנים והיו לי המון הזדמנויות לנסוע לפולין במסגרת טיולים של בית הספר, אך לא העזתי".
רק אחרי 10 שנים החליטה בלהה לצאת למסע לפולין. היא עברה מספר סדנאות פסיכולוגיות המיועדות לדור שני לשואה. "השתתפתי בסדנה ונאמר לי שאם אעשה את המסע, זה יהיה טיפול בטראומה ואתגבר על הפחד שינקתי מהורי, שלא באשמתי. בבית, פולין הייתה טאבו, לא מדברים ולא חושבים על לחזור לפולין. אנחנו, הדור השני, ינקנו פחד מהפולנים. אמי כל הזמן אמרה לי 'למה את נוסעת לשם? אפילו הפרות רועדות מהפולנים'.
"אבי סבל מאוד בגטו. הוא היה רק נער בן 13 שעבד בפינוי גופות. כל שמונת אחיו נרצחו וגם הרבה יהודים מהעיירה שבה נולד. בגלל שהיה עני, הוא עבד בכריתת עצים והתחשל ורק כך הצליח לשרוד את השואה. בבית אכלתי את הלחם של אושוויץ, אבי היה מספר ומספר, וכאשה רגישה מאוד ספגתי את כל הסיפורים. היה לי מאוד קשה לשמוע את הסיפורים של אבי, הוא לא ידע שהוא כל כך מחבל בנפשי, אך לא הייתה לו ברירה כי הוא היה חייב להוציא החוצה את הזיכרונות הרעים".
"לא האמנתי שכף רגלי תדרוך שם". בלהה באוושויץ
"לא חלמתי שכף רגלי תדרוך בפולין"
לאחר הטיול הרגלי, עצרה בלהה בעיירות קיץ פולניות הנמצאות למרגלות ההרים בשם ראבקה וזאקופנה (Zakopane). העיירה ראבקה היא כיום אחת מעיירות הנופש והספא המפורסמות ביותר בפולין ונמצאת כחצי שעה נסיעה מהעיירה זאקופנה.
"נסענו דרך ההרים התלולים אל העיירה הציורית ראבקה, ושם שמענו את הסיפור הכאוב על התושבים היהודים של העירייה. במקום הוקם בית ספר של האס.אס, שם הם למדו כיצד להרוג ולטבוח ביהודים, שרבים מהם נהרגו במהלך ה'לימודים' בבית הספר.
"המסע היה חשוב מאוד עבורי. הוא במיוחד חשוב לדור השני שנולדו להורים ניצולי שואה, שלהם יש שריטה. לא גדלנו במשפחות נורמליות. הרבה אנשים שנולדו לניצולי שואה לא רוצים להתקרב לפולין או לגרמניה, הם אומרים שההורים שלהם סבלו מספיק על אדמות אלה.
"לא חלמתי שכף רגלי תדרוך בפולין, אבל עבורי המסע ריפא והרגיע טראומה משפחתית שינקתי משני הוריי במשך שנים. אני חושבת שלכל יהודי שההיסטוריה חשובה עבורו צריך לבוא ולראות בעיניים את המקום שנעשו בו הזוועות, אך גם להשאיר את השואה מאחור ולהמשיך לבנות את חיינו כאן בישראל".
לפנייה לכתב/ת 
