קפיטליזם - לא מילה גסה
אפשר להחזיק במונופולים ממשלתיים, לממן משכורות עתק למלגזן בנמל, לקנות ג'יפ ולבכות על הדלק. זה טבעו הדו-פרצופי של המפגין מהשדרה. חומר למחשבה לפני שאתם חוזרים לכיכר
ההצהרות הגרנדיוזיות בדבר התחדשות המחאה החברתית מתחזקות לקראת הקיץ. רגע לפני שגם אתם מצטרפים אל לובשי החולצות האדומות, עשו חשבון נפש.
רוב המדינות שניסו לקיים הלכה למעשה את עיקרי האמונה הסוציאליסטית אינן עוד, ואולם נשמעים לאחרונה ניצנים של קולות הקוראים להשלטת "צדק חברתי" בארץ הקודש. אל לנו לטעות: זו אותה הגברת בשינוי אדרת. הגברת האדומה, אימא סוציאליזם, שמעטיניה רוצים לינוק. קולות אנשי השוק החופשי, האחריות האישית וחירות הפרט מתויגים באופן דוגמטי כקולות האריסטוקרטים, כאילו היו אחרוני הפושעים הנתעבים. קפיטליזם הפך למושג המתאר חוסר מוסריות, אדישות חברתית וניצול החברה תוך רמיסת זכויותיהם של העומדים בדרך. האנטיתזה היחידה והבלעדית לאוטופיית סהרורי השדרה נעשתה מוקצית, על אזכורה מוטל טאבו אבסולוטי. הקפיטליזם הפך למילה גסה.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
מכה בפרצופה של המדינה / זיו לנצ'נר
תקצבו אותנו בשכל / אלי כהן
בקרב הציבור הרחב יש חוסר הבנה מוחלט של המושג, ולמעשה של תפישת העולם והפילוסופיה העומדת מאחוריו. עוד בימי הקיבוצים העליזים, השימוש במילה "קפיטליסט" היה לרוב בתור כינוי גנאי לאדם אנוכי, השם את טובתו מעל טובת הכלל. עם ההפרטות ויישום המדיניות הניאו-ליברלית של ממשלות הימין המאוחרות, ניתן היה לטעות ולהניח שהציבור התפכח, עבר את הפאזה הקולקטיביסטית וצעד אל עבר כלכלה חופשית. מדינת ישראל היא אולי הדוגמה האולטימטיבית למדינה שהתגברה על תלאות הכלכלה המתוכננת, המדכאת את היוזמה החופשית.
הסברה בקרב היושבים בציון היא שמי מרוויח כסף בארץ הוא גנב ומועל בכספי המדינה, או אוליגרך חסר לב ואמפתיה. הכעס, הבלבול והזעם העיוור של אנשי המאהל ושל מאות אלפי המפגינים הם לגיטימיים, אך מופנים אל המקור הלא-נכון. אין שום פסול בהשתכרות כראוי, בהתאם לעבודה ולכישורים שלך. הבעיה מתעוררת, ואת זאת מתקשים להפנים המוחים נגד המדיניות הכלכלית הנוכחית של הממשלה, כאשר אנשים מקבלים כסף שאינם ראויים לו וכאשר אנשים שמרוויחים את כספם ביושר לא יודעים לנהלו כראוי.
רוצים לממן משכורת עתק למלגזן בנמל?
באוטופיית "הצדק החברתי" של קיץ 2011, עושר הוא מילה גסה. הצלחה כלכלית פירושה ניצול החברה, יזמות עסקית פירושה נישול אנשים מבתיהם. המלווים אשמים בבזבזנותם של הלווים, שסטנדרט החיים שלהם לא היה מבייש את בורגני ליכטנשטיין. האבא מפנטז על ג'יפ, והאימא מפנטזת על קניות בעזריאלי. אדרבה, הם לא רק מפנטזים - הם רוכשים. אבא קונה רכב שטח, וזועם על עלייה במחירי הדלק. "החשבונות חונקים אותי!", הוא סונט, ויוצא במחאה על עלייה של חמש אגורות במחיר הקוטג'. סדר העדיפויות המעוות של האב הוא אחד מגורמי הבעיה החברתית-כלכלית שאיש ממנהיגי המחאה לא הצליח לנסח.
ברמת הכלל, יש שאיפה לביטול האחריות האישית לטובת האחריות הקולקטיבית. יותר שירותים של המדינה, פחות מסים. הדרישה האירונית השגורה בפיהם של משתתפי המחאה בולטת לעין, אך מעליבה את השכל הישר. יאיר לפיד ימשיך לשאול "איפה הכסף", ובשיטה הנוכחית לעולם לא יקבל תשובה. כי זה טבעה של מדינת הרווחה. אין שום יחס בין השקעה כספית לבין הצלחת היוזמה הממשלתית.
אפשר להמשיך ולזרוק תקציבים לעבר משרדים קיקיוניים, שתכליתם לא מובנת אף לעומד בראשם. אפשר לחוקק חוק חינוך חינם מלידה, ולהתלונן על ניצול המערכת על-ידי משפחות מרובות ילדים. אפשר להמשיך להחזיק במונופולים הממשלתיים, לממן משכורות עתק למלגזן סוג ד' בנמל ובאותו הזמן לנעוץ עיניים ולקרוא בססמאות בגנותו. זהו טבעו הדו-פרצופי של המפגין מהשדרה.
שחרור המשק יוביל לשחרור האינדיבידואל מכבלי הנצלנים. ההתערבות המוגזמת של המדינה בנושאים לא לה מובילה לתמונת המצב העגומה. ההכפלה במשכורת הרבנים, שכה צורמת (ובצדק) לחילונים ולחסרי הדת, אינה תוצאה של מדיניות שוק חופשי. ב"גיהנום הקפיטליסטי החזירי" שממנו נשמרים המפגינים כאש, הרב יתוקצב על-ידי הצרכנים של השירות שלו, קרי: הציבור הדתי. בגיהנום הקפיטליסטי, מספר הילדים במשפחה לא יהווה מדד לגובה קצבה, שכן לא תהיה שום קצבה מלכתחילה.
החזרה אל עידן הקיבוצים לא תוביל אל הפתרון המיוחל. לפני שאתם חוזרים לכיכרות, קוראים להקמה של עוד חברה ממשלתית, דורשים קצבה נוספת, חִשבו על הרעה שהולידה את הרעות אשר נגדן אתם מוחים. אל תתביישו לומר: אנחנו קפיטליסטים, ואנחנו גאים בזה.
דניאל שירייב, תלמיד תיכון מאשדוד
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
