דתיים, מה קפצתם להגן על אייזנר?

קצת אחרי שכתבתי סטטוס זועם בפייסבוק על הסמח"ט שלום אייזנר, שלחו לי חברים לינק לכתבה המתעדת אותו מיילד תינוק פלסטיני. כמה שעות אחר-כך כבר פירסם האתר הדתי "סרוגים" מאמר תמיכה תחת הכותרת "אנחנו גאים בך". סליחה, מי זה אנחנו בדיוק? כל מי שחובש כיפה? כל מי שכותב או קורא באתר? כי אני, למשל, הרבה יותר נבוכה ועצובה מאשר גאה כרגע.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• מיליארד סינים לא טועים: היהודים עושים כסף
• בגלל השבת: בשנה הבאה ל"ג בעומר יצוין בל"ד
• הרב, איני מוצאת שידוך - מותר להגדיל חזה?  
  

למעשה האגרסיבי, האלים והמגונה של סא"ל שלום אייזנר אין שום הצדקה. הוא מסביר שהוא נפגע קודם לתקרית, אני מאמינה לו. פעילי השמאל הבינלאומיים האלה מאופיינים בתפיסת עולם חד-צדדית ומוטה מראש על-ידי הסברה פלסטינית מצוינת. ועדיין, הנזק שהם מסבים למדינת ישראל נמוך בהרבה מהנזק שתסב מכת הקת.

המצב הפוליטי-מדיני שישראל נתונה בו אינו מצב חדש. כל מי שמשרת בצה"ל אמור להיות חלק מהמורכבות הזו באופן הרבה יותר אינטנסיבי, ולכן חייב שתהיה לו שליטה עצמית בדרגות גבוהות, ועמידות נפשית מול התרסה, התגרות וגם גרוע מכך.

איני מכירה את סא"ל אייזנר, אבל הוא יכול היה פשוט לעצור את המפגין ההוא. לאזוק אותו. יש פעולות רבות שנתונות בידי נציג החוק, בעיקר כשהוא נערץ והומניסט, כדי למנוע מהומה. אבל סא"ל אייזנר נענה לרגש קמאי בהרבה, לשנאה שהציפה את כל ישותו באותו רגע, ולזעם עמוק - כי רק אלה מולידים ומאפשרים ליצור אנוש אחד להלום בפניו של יצור אנוש אחר שלא איים על חייו בו ברגע.

ייתכן שהמראות שראה, העבירו אותו על דעתו לרגע. ייתכן שבאמת שברו את אצבעותיו והכאב היה מצמית והוציא אותו מכליו. אם בכך מדובר, זו רק הוכחה לכך שכוח משחית גם את הערכיים יותר, ושהמצב הקיים הוא בלתי אפשרי.

במקום לעצור רגע, לתעל את ההלם מכך שטובי בנינו מכים מפגינים באמצעות כלי הנשק שניתנו להם כדי להגן עלינו, כדאי לברר את הכיוון שאליו אנחנו צועדים, אנחנו מתייצבים כמו אוטומטים. הנה, לצד התקשורת המגזרית, הרב לבנון, הרב רונצקי והרב דרוקמן מתייצבים וממהרים לגונן. על מה?

לא הרגע להתנפלות, ולא לגאווה

בדיוק כמו השמאל האוטומטי, שתומך בכל משט של משועממים נורדיים בלי לשאול מה הם מחביאים בבטן הספינה או בקבינה של המטוס, ומה כוונותיהם האמיתיות, כך גם הימין הדתי רץ אל

הבמות ומעלה קורבן חגיגה לנציגים שלו.

"אנחנו גאים בך". גאים? במה? באיבוד השליטה? בהפגנת הזעם? באלימות? גם אם נלך על התזה לפיה היו כאן שחיקה והתשה בלתי אפשריים שהביאו להתפרצות אגרסיבית, האם יש פה סיבה לגאווה?  האם זה הזמן להיות גאים?

אם כבר, זה אולי הזמן להתכנסות, לעיבוד מחדש, להרגעת הרוחות, נו. נניח. אבל גאווה? מדוע הציונות הדתית נזעקת להגן על מישהו גם כשחטא? יכול להיות שזה לא הרגע הנכון להתנפלות, עד אשר יתבררו העניינים, אבל בוודאי שאין מקום לקפוץ בגאווה. נעשה פה עוול. היה פה מיצג חסר רסן של כוח ותוצאותיו השליליות. רגע אחד של היסטריה, שהשלכותיו מביכות.