אני, אלוהים והשכול

מכתב לאלוהים

אורית קלאוזנר, אמו של אוהד קלאוזנר, שנהרג בבינת ג'בל

אלוהים,

אומרים שאתה כל יכול. ברצונך תתן וברצונך תיקח, תוכל להרים ולהשפיל ולדון אחד לחיים ואחר למוות.

מלמדים אותנו שגזר דינו של אדם נחרץ ביום הכיפורים. לובשים לבן, מיטהרים, מתפללים, מבקשים סליחה ומבקשים ממך לקבוע את גורלנו לחיים. אם כך, למה לקחת את אוהד שלי, שטרם מלאו לו 21 שנה, עלם חמודות, ישר דרך, לא דיבר סרה באף אדם, אהב את חבריו ומולדתו, כיבד את הוריו והיה אדם שלם, ילד לתפארת? אבל את זה בוודאי אתה כבר יודע. 

אני כועסת, כן, מאוד כועסת. איך סידרת את העניניים כך שהוא היה בצבא בסדיר בתקופת מלחמת לבנון השנייה, איך קרה שבמקום להיות בקורס מ"כים הוא היה

בבית הארור ההוא בבינת ג'בל ודווקא בבית הזה הדלת סירבה להיפתח, ואיך כיוונת שכדור בודד יכנס בדיוק למקום חיבור האפוד, ייכנס וייקח חיים טהורים.

כמובן שאין לי תשובות, והשאלות רבות. ואני רוצה לדעת, מאוד רוצה לדעת, איך בני הרגיש במהלך ארבעת הימים שגדוד 51 של גולני שהה בבינת ג'בל, מה הוא הרגיש בעת הקרב והאם הוא ידע שזהו, שזה נגמר. אלוהים, האם תוכל להתגלות אליי ולספר לי, האם תוכל להגיד לי מה קורה כשנשאר רק הגוף הדומם, האם הוא שם למעלה במקום טוב יותר, לא רע לו והוא משקיף ורואה את כל מה שקורה ויודע את צפונות לבנו.

אני מאוד מאמינה בגורל, אני מאמינה שגורלו של אדם נקבע, ומה שצריך לקרות קורה. ברור לי שאותו כדור היה מיועד לאוהד, אבל למה קבעת שזהו יהיה גורלו - זוהי שאלתי. היה לי קל יותר אם הייתי יודעת שבמקום האחר, ממנו אף אדם לא שב, טוב יותר.

אנא אלוהים, תן לי סימן מאהוב לבי ומחמל נפשי...

ואסיים בתפילה על קבר הבן:

"שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בְּנִי יַקִּירִי, אֲהוּבִי וּמַחְמַד נַפְשִׁי, לִבִּי לְךָ כָּמַהּ. מוֹצָא מֵעַי וְיוֹצֵא חֲלָצַי אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָיו.

"בִּרְצוֹנוֹ נָתַן וּבִרְצוֹנוֹ נָטַל. חָבִיב הָיָה עָלַי דִּבּוּרְךָ תַּאֲוַת נַפְשִׁי לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרֶךָ. וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי דַּרְכֵי אֲדֹנָיוּמַחְשְׁבוֹתָיו, אִם רַק לְמַתָּנָה נָתַן לִי הַיֶּלֶד עַל מְנַת לְהַחֲזִירוֹ בִּזְמַנּוֹ, אוֹ אִם עֲווֹנוֹתַי עָנוּ בִּי וְחֻיַּבְתִּי לְקַבֵּל הַפֻּרְעָנוּת.

"בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא זָכִיתִי לְגַדֶּלְךָ עוֹד. וְאַף כִּי פִּלַּלְתִּי כִּי תִּתְמֹךְ יָדִי, בְּזִקְנָתִי וְאֶשָּׁעֵן עָלֶיךָ, תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה, כִּי בָּא הַמָּוֶת וַיִקְטָפְךָ בַּעֲלוּמֶיךָ. וַאֲנִי אֵלְכָה לִי שְׂדֵה בּוֹכִים, אֶל סֶלַע קִבְרְךָ, וְאֶתְפַּלְּלָה עַל נִשְׁמָתְךָ, יַעֲלֶנָּה אֵל מְכוֹן שִׁבְתּוֹ, וְיַסְתִּירֶנָּה בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וְרוּם חֶבְיוֹן.

"וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ, וְתַעֲמֹד לְגֹרָלֶךָ לְקֵץ הַיָּמִין עִם כָּל קְדוֹשֵי יִשְׂרָאֵל וְגִבּוֹרָיו, וּבְשָׁלְחוֹ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא הַיּוֹם הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא יָבוֹא לְהָשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, אָמֵן" 

מוות זו משמעות

יהודה וקסמן, אביו של נחשון וקסמן, שנחטף ונרצח

העיסוק בשכול ואמונה מתחיל בשאלת הייסורים, שאין לי הסבר או פתרון עבורה. כאשר ילדים בני שנתיים או שלוש סובלים מסרטן, אין הסבר למה בא המוות עליהם, כמו שאין לי הסבר על מות הבן שלי. מוות זה דבר נתון במציאות ובבריאה, ואף אחד עוד לא נשאר כאן לנצח. אלוהים ברא את המוות כדי לתת משמעות לחיים. לקח לי הרבה שנים ללמוד שערכם של החיים טמון בחיים, והמוות רק מעצים אותם. לכן, כל רגע בחיי הוא חשוב.

מאחר שכולנו זמניים כאן, אם היה אפשר להמעיט את השנאה בין יהודים לערבים ולגרום לפחות ייסורים בעולם, זה היה עדיף. היו שנים, אחרי רציחתו נחשון, שהתעסקתי בכך רבות. ואולם נוכחתי לדעת שגם הרבה רצון טוב לא מספיק כדי לגרום להפסקת השנאה. זוהי חלק ממציאות האדם וכנראה

שבני אדם ילחמו זה בזה ואי-אפשר לשנות את זה. אחרי כמה שנים, כשנוכחתי לגלות זאת, התחלתי להביט ב"איך אני חי את חיי הפרטיים", ומהם אני שואב משמעות לחיים.

אין רב או קבליסט שיודע לענות על השאלה "איפה הנפטר נמצא" ו"האם הוא נמצא במקום טוב יותר". אלו הן פילוסופיות. עכשיו אני חי, ואני צריך לחיות את החיים. כחלק מההתמודדות עם הרצח של נחשון החלטתי לשנות את החיים שלי. התחלתי ללמוד פסיכולוגיה, אחרי שנים ארוכות שהייתי מורה למתמטיקה ולפיזיקה, מתוך ניסיון להבין יותר את משמעות החיים.

שמחת החיים שלי היא אחרת לגמרי. אני רוקד בחתונות ובר מצוות, ואומר לעצמי שזה הרגע "נגילה ונשמחה בו", כי אני לא יודע אם אני אחיה ברגע הבא. הכול תלוש וזמני בעולם הזה, אז מה שניתן לך ברגע הזה תשמח בו. החיים הם מחלה סופנית ואף אחד לא יודע באיזה גיל יילקח. לכן, הרגעים הללו קדושים - וצריך להודות עליהם לקדוש-ברוך-הוא. 

עשרת הדיברות לחיים

אסנת שיר-וישינסקי, אמו של ליאור וישינסקי, שנהרג בציר פילדלפי

לאחר שליאור נהרג, הדהדו בי המילים שאמר לפני התגייס לצבא: "אמא, אני רוצה להתגייס לקרבי ולעשות צבא עם משמעות". הבנתי את הרצון

להיות שייך, לרצות לתת, להרגיש שאתה ממלא את חובך למדינה מתוך תחושת שליחות. ליאור קיבל את ברכתי. ליוויתי אותו בהתרגשות בסיום קורס מ"כים ובחרדה בזמן השירות ב"צוות המנהרות".

במותו של ליאור התאחדה אהבתנו - שלי ושלו - לארץ. חבל הטבור הווירטואלי שלי אליו, ושלו אל האדמה, נטעו עמוק בתוכי את תחושת השייכות לעם היהודי ולמורשתו. ההתמודדות עם אובדנו של ליאור האירה והעירה בי אהבה עמוקה לחיים. את עיקרי הדרך שבה בחרתי לחיות את חיי מצאתי ב"עשרת הדברות", שבהן גיליתי מקור לעוצמה אישית, חוכמה, תבונה, מוסריות, אמונה ומצפון. לפסוקים המקוריים הוספתי גם פרשנות משל עצמי.

1. "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". כעם, אל לנו לשכוח את המורשת ההיסטורית שלנו. והאדם, אל לו לשכוח מאין הוא בא ולאן מועדות פניו. האלוהים נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו, הוא קול המצפון והמוסר. אל תאבד את האלוהים שלך, דבוק באמת הפנימית שלך ולעולם אל תתנכר למי שהנך.

2. "לא תעשה לך פסל". אל תאמץ תורות לא לך, חפש ומצא את האמת בתוכך וכשהיא תתגלה, שמור אותה מכל משמר והיה קנאי לה.

3. "לא תישא את שם ה' לשווא". אל תבטיח ללא כוונה לקיים - לילד, למבוגר ולעצמך. למילים כוח רב. בכוחן לרומם, להשפיל ואף להוליך שולל. האמונה הפנימית שלך - אותה אתה מבטא במילים ובמעשים - מקבלת את ליוויו של האל, של היקום. אל תבזבז את האנרגיה הקוסמית הזאת לשווא.

4. "זכור את יום השבת לקדשו". השבת שלך משולה לזמן איכות שלך עם עצמך, עם משפחתך, לטעינת מצברים. בתוך המסגרת הזו קיים החופש הגדול ביותר.

5. "כבד את אביך ואת אימך". דרך הורינו אנו מתחקים אחר שורשינו וכך מתחזקת בנו הזהות הייחודית לנו, מתעצם בנו הביטחון העצמי ויכולים אנו לשאת את ראשינו בגאווה.

6. "לא תרצח". אל לנו להשיג את מטרותינו תוך פגיעה בזולת. המוטו שראוי שילווה אותנו הוא סבלנות וסובלנות. "חיה ותן לחיות".

7. "לא תנאף". האדם הוא חלק בלתי נפרד מפלאי הבריאה ואינסופיות הטבע, וככזה הוא יצור חופשי, בעל נשמה שראוי לה שתהא משוחררת מכל מועקה, שקר, ורמייה.

8. "לא תגנוב" ("בזיעת אפיך תאכל לחם"). אין בריא לאדם מעבודת כפיים. היא מפיחה רוח חיים בנשמתו, ובונה את כבודו ובטחונו העצמי. כשאתה מציב לעצמך מטרה - יש משמעות לחייך. כשאתה מרוויח את לחמך בעצמך, מתחזק ומעצים הבסיס עליו אתה מקיים את ביתך, והוא המאפשר לך לשמוח בחלקך.

9. "לא תענה ברעך עד שקר". אל תכלה את זמנך ברכילות, בשנאה בנקמנות ובקנאה. ברח מן המחשכים האפלים האלה שבנשמתך. אסוף את האנרגיות החיוביות שבך והבט תמיד קדימה.

10. "לא תחמוד". אינך צריך להביט רחוק כדי למצוא את האושר. הבט אל סביבתך הקרובה ביותר, שם תמצא אותו, בתוך אהוביך ואוהביך. היה צנוע והסתפק בשלך.

את כל אלו עשה באהבה!

בואו ונהיה אנשים טובים יותר, ולו לזכר הנופלים שנתנו את חייהם למעננו. 

כעס זה בזבוז

צבי רגב, אביו של אלדד רגב, שנחטף ונהרג בתקרית בגבול לבנון

מותו של אלדד התקבל אצלנו בכלל, ואצלי בפרט, כמות שזה. נאלצנו להשלים עם זה. נכון שלפעמים יש לי רגעים של "למה זה דווקא קרה לי", אך למרות זאת אני לא

כועס על אלוהים כי זה לא עוזר, וחבל על כל האנרגיות המבוזבזות.

אני אדם דתי וממשיך ללכת לבית הכנסת ולשיעורי תורה מעת לעת. יש בי אמונה, למרות הכול, וזה חלק מן ההתמודדות שלי עם המוות של אלדד.

על בני אני רק יכול להרעיף דברים טובים ולומר מילים טובות. הוא תמיד היה ילד טוב ונפלא, ששמע בקולי ואני גם הקשבתי בקולו. בזמן הסמוך לחטיפה הוא הוריד את הכיפה וחזר בשאלה. יש כאלה שחשבו שאני צריך לדבר איתו על זה, אבל אני חשבתי לעצמי "מה אני כבר יכול לעשות". לא התנגדתי לזה, ולא עשיתי מזה עניין, כי כל הזמן עמדה אצלי המחשבה שאחרי הכול הוא צריך להישאר הילד שלי והיא זו שהכריעה.