קנו כחול לבן? לא בכל מחיר
אנשי המחאה הצרכנית קוראים להעדיף שוקולד גרמני ולא לקנות שמן זית ישראלי כי הוא יקר מדי. בסקר שערכנו עולה כי 67.5% מהצרכנים מעדיפים ירקות ופירות מיובאים זולים, ו-22.4% קונים יותר מוצרי יבוא בעקבות המחאה. התעשיינים חוששים: המחאה תפגע בתעשייה
האם המחאה החברתית עמעמה את זוהרו של הקונספט הפטריוטי "קנו כחול-לבן" או שהוא מעולם לא היה זוהר כל כך? ב-1971, פורסם בידיעות אחרונות טור סרקסטי של עמוס קינן, על הגאווה שהמוצרים תוצרת ישראל אמורים לעורר בו. "לפעמים אני שואל את עצמי אם בשבילי המציאו את המקרר המחמם, את התנור המקרר, את מזגן האוויר המחניק ואת הבגד ונהיה דק מיום ליום", כתב.
"התעניינתי קצת אצל אנשי מקצוע, אמרו לי, שאין מזל: באותה שנה יצא מודל לא מוצלח של מקרר. ובאותה שנה יצא מודל לא מוצלח של תנור. באמריקה, היו כמובן מוציאים את המודל הלא מוצלח מהשוק, לאחר בדיקה מוקדמת. לי נדמה, שהשנה בה נולדתי הוציאה מודל לא מוצלח של האזרח הישראלי".
ב-1969 יצאה התאחדות התעשיינים לראשונה במבצע עידוד רכישת פרודוקטים כחול לבן. לפי סקר שנערך שנתיים אחרי כן, 75% מהנשאלים עדיין חשבו שאיכותה של התוצרת הישראלית טובה פחות מזו המיובאת ארצה. זמן קצר אחרי כן, צצו ידיעות על יצרנים שעודדו קניית כחול לבן, אך בסתר הפכו גם ליבואנים. מאוחר יותר הואשמו התעשיינים בצביעות: הם מרבים לנסוע בעולם ולחזור עם מזוודות מלאות בתוצרת חוץ.
ב-2011, למרות תחייתו של הקמפיין הפטריוטי "קנו כחול לבן", קמו צרכנים ואמרו בגלוי שהם מבכרים מזון תוצרת חוץ על פני תוצרת הארץ. הסיבה הפעם: מחירים גבוהים מדי. בקיצור, אמר קוהלת, אין חדש תחת השמש. למרות שבזיכרון הנוסטלגי, "פעם" הכל היה נאיבי יותר, מסתבר שכבר אז הצרכן הישראלי לא היה מסונוור מפטריוטיזם. למרות שהישראלים אוהבים את מולדתם, הם בכל זאת עם ספקן וגם אם עינם לפעמים צרה מדי – אי אפשר לעבוד עליהם כל הזמן.
השוני בין 2011 ל-1969 הוא בקריאה שלא לקנות מוצרי כחול לבן מסוימים. להחרימם. בשיא המחאה הצרכנית קראו מוביליה: מוצרי חלב זולים יותר מעבר לים, קנו שמן זית תוצרת חוץ - הוא זול יותר, אל תקנו שוקולד עלית, כי אפשר למצוא שוקולד גרמני ב-3.5 שקלים, ואנא - פתחו את הייבוא. התעשיינים חוששים: בעיית יוקר המחייה תפגע בתעשייה. אנשי המחאה הצרכנית טוענים: יוקר המחייה הוא זה שיפגע בתעשייה.
22.4% קונים יותר מוצרי יבוא בעקבות המחאה החברתית
האם יש סכנה שהישראלי יטה באופן נחרץ לטובת יבוא והתעשייה המקומית תיכחד? בסקר התמ"ת לכבוד יום העצמאות הנוכחי, שנערך על-ידי גיאוקרטוגרפיה בקרב 1,200 איש, הצהירו רוב המשיבים, 86%, שיעדיפו לקנות מוצר ישראלי באיכות ומחיר זהים למוצר זר, כש-37% מהנשאלים יסכימו לשלם עד 10% יותר עבור מוצר ישראלי באיכות זהה למוצר זר. בתמ"ת מבקשים לעודד רכישות כחול לבן באמצעות סימון מוצרים בתו בולט.
אנחנו ערכנו סקר משלנו, בסיוע חברת הסקרים אג'נדה. הסקר, בקרב מדגם של 458 איש, בגילאי 25 ומעלה העלה כי 56.7% טוענים שהרגלי הקנייה של מוצרים כחול לבן לא השתנו כמעט בהשוואה לעבר, 23.6% אמרו שהם קונים יותר כחול לבן ו-16.4% אמרו שהם קונים פחות כחול לבן.
27.9% מאלה שאמרו שהם מעדיפים לקנות תוצרת ישראלית, הסבירו זאת בכך שהם מעדיפים לתמוך בתעשייה המקומית ו-17.5% הצהירו שהם מעדיפים לסמוך על יצרן מקומי מאשר על יבואן, אולם 25.7% מהם אמרו שהם קונים כחול לבן מחוסר ברירה, משום שישנם תחומים בהם אי אפשר לרכוש מוצרי יבוא. רק כ-10% מבכרים תוצרת ישראלית משום שלטעמם היא טובה יותר.
בקרב אלה שקונים פחות תוצרת ישראלית – 28.7% אמרו שהם מעדיפים מוצרי יבוא בעקבות שינויים במצבם הכלכלי. 20.6% אמרו שהם קונים יותר מוצרי יבוא, פשוט כי הם קיימים יותר ויותר על המדף. נתון מעניין הוא ש-22.4% הצהירו שעברו לקנות יותר מוצרי יבוא בעקבות המחאה החברתית, זאת למרות שרק 10.5% חושבים שהמוצרים המיובאים זולים יותר. בניגוד לשנות ה-70, רק 8.6% חושבים שמוצרים מיובאים איכותיים יותר.
רוצים ירקות ופירות מיובאים וחושבים שאין תחרות
דווקא תחום המזון, לב ליבן של מחאות הקוטג', החרם על תנובה, ההצהרות נגד אסם, שופרסל ומגה ומחאת ה"פסק זמן" הוזכר כתחום שרוב משתתפי הסקר סימנו כחשוב להם ביותר במונחים של קניית תוצרת ישראלית. 58.9% הצהירו שחשוב להם לקנות מזון כחול לבן. במקום השני, תחום הריהוט, אך רק 22.5% הצהירו שהם מבכרים ריהוט מתוצרת מקומית.
לשאלה עד כמה חשוב לדעתך שתהיה תעשייה ישראלית שתייצר מוצרים מתוצרת מקומית השיבו רוב משתתפי הסקר, 54.7%, שהדבר חשוב להם מאוד.
יחד עם זאת, נראה כי בפועל רוב המשתתפים בסקר מוכנים לזנוח את העדפתם האידיאולוגית לתוצרת מזון ישראלית כשזה מגיע לפרקטיקה, משום שלשאלה :"האם את/ה מעדיף/ה לרכוש פירות וירקות מיובאים במחירים נמוכים יותר מתוצרת מקומית" השיבו "כן" רוב גדול של המדגם: 67.5%. אולי הדיסוננס הזה בין תמיכה בתוצרת ישראלית לבין נהייה אחר תוצרת זרה זולה קשור בכך שרוב המשתתפים בסקר הסכימו עם ההיגד: "חברות ישראליות מעלות מחירים כי אין להן תחרות" ו"יצרניות ישראליות יקרות יותר".
"המושג 'כחול לבן' נשחק בגלל המחאה"
מכאן שלמרות שהישראלים פטריוטים, בפועל הם מעדיפים מוצר זול ולא חושבים בהכרח טובות על היצרנים כחול לבן. בתעשייה הישראלית חוששים שהמחאה, בלי להתכוון, עלולה להזיק לתעשייה."ודאי שיש ניגוד בין עידוד תעשייה ישראלית לבין הפחתת מכסים שמעודדת יבוא", אמר ל-ynet גורם בוועדת קדמי. "אם רוצים לפתוח את השוק לייבוא, זה בא על חשבון משהו, על חשבון התעסוקה והתעשייה המקומית. אם רוצים לשמור על התעשייה המקומית והתעסוקה המקומית, זה בא על חשבון משהו אחר. אי אפשר להחזיק את המקל בשני הקצוות. אבל אין ספק שהמושג 'כחול לבן' נשחק קצת.
"רוצים פה פתרונות מהירים ולא חושבים על ההשלכות. אבל אנחנו מקדמים גם תחרותיות בין יצרנים מקומיים – כמו הקצאת שטחי מדף לשחקנים חדשים. המטרה של הוועדה היא לאזן בין כל האינטרסים: תעשיינים, צרכנים, שר האוצר, התמ"ת החקלאות. אך לא נוכל לרצות את כולם בשום מקרה. אני לא חושב שנצליח".
"לא קונה אסם, קונה שוקולד תוצרת חוץ"
בני גרוברמן, אחד ממנהיגי "ישראל יקרה לנו", הפסיק לקנות מוצרי מזון ישראלים מסוימים, והחל לקנות מותגים מחו"ל.
"חד משמעית אני קונה היום רק שוקולד תוצרת חוץ", הוא מצהיר. "ולא רק אני, הרבה אנשים קונים תוצרת חוץ. הם הבינו הרמז, אם שוקולד פרה עולה פה 6-5 שקלים ושוקולד בריטי עולה 2.5 שקל ואפשר לקנות בארץ שוקולד ייבוא מגרמניה 3 ב-10. אז למה שהקהל לא יצביע ברגליים.
"האנטי שלנו מכוון לאותם יצרנים שהעלו מחירים לקהל שבוי. אני כבר לא קונה אסם. הפסקנו עם החטיפים בכלל ואני משתדל לקנות חטיפי העמק, רק שלצערי קשה למצוא אותם.
"האם התעשייה הישראלית נפגעת? ודאי שכן. האם יצרנים קטנים יפגעו ראשונים? לצערי כן, אם המגמה הזאת תתחזק, כי עסק קטן לא יוכל להמשיך להתקדם אם המחזור שלו יורד ויתכן שהמחאה היא זו שתדחוף אותו לשורת ההפסד. הרשתות שמכתיבות את המחירים בשוק יחד עם היצרניות הגדולות, לא יבואו לעזרת הקטנים. אבל אני חושב שמי שמגזים במחירים הוא לא כחול לבן, בטח לנוכח העובדה שארבע מחברות המזון הגדולות, הן בבעלות חברות בינלאומיות, או חברה כמו שטראוס, שמפקיעה פה מחירים כדי לממן את 50% הפעילות שלה בחו"ל".
מה עם הפטריוטיזם?
"אני חושב שזה מאוד לא פטריוטי, לדרוש מאיתנו להיות פטריוטים כשהם מתנהגים באנטי פטריוטיזם. הם פוגעים בתעשייה כשהעובדים שלהם לא יכולים לגמור את החודש, יקר להם לקנות בסופר, והתעשייה לא תוכל לעמוד בזה שאנשים לא יקנו והיא תקבל מכה אנושה כי יהיה יקר להעסיק עובדים פה, משום שהם חייבים משכורות גבוהות כדי לממן את חייהם. לומר למוחה שהוא לא פטריוט, כשכל מה שהוא רוצה זה מחירים שפויים, זו בדיחה. אני מוכן לקנות מוצרים תוצרת ישראל של יצרנים קטנים.
הצרכן יותר מפוכח?
"הצרכן הישראלי חושב שתוצרת ישראל צריכה להתאים לכיסו בישראל. הצרכן הישראלי לא מבין איך שכרו נשחק ואילו המחירים על המדף גבוהים יותר מבעולם. מותר לי להיות ציני במצב כזה. המחאה לא מטיפה להפסיק לקנות מוצרים כחול לבן, אלא לקנות מוצרים זולים".
האם תהיה מוכן לשלם על שוקולד שקל יותר מהאירופים בתנאי שהתעשייה הישראלית תשרוד? החשש הוא שהפתרונות למצב פופוליסטיים.
"ודאי שכן. הרי אסם מייבאת פסטה והיא לא מוכרת אותה בזול יותר. נציגי השלטון צריכים לפעול לתיקון המצב בהיגיון במידתיות. מכסים גבוהים במזון – יתכן והטיפול הוא לא נכון. נילחם בטיפול. החברות טוענות להתייקרות החשמל ומדברות על המע"מ – זו בדיחה, עיקר ההוצאה בתעשייה זה שכר העבודה, ושכר העבודה בישראל נמוך לעומת העולם המערבי".
"נפסיד את התעשייה, אין כלכלה של שירותים בלבד"
ד"ר רון תומר, יו"ר מטה כחול לבן בהתאחדות התעשיינים חושש. "אם עפרה שטראוס תמכור את שטראוס לפפסיקו ואסם תמכור את חלקה לנסטלה ויביאו את המוצרים מקפריסין, אז יתכן שהמחירים יהיו נמוכים יותר ויתכן שהם יהיו אותו הדבר, אבל תעשייה לא תהיה פה, כך שלהאשים את עפרה שטראוס זה לא יעזור. יש בעיה במוצרים מסוימים, אבל אני חושב שהתעשיינים חוטפים יותר מדי ובלי הצדקה, בניגוד לפיננסיירים שהרבה יותר הרפתקנים על חשבון הציבור. מסתכלים על תעשיינים כעל אנשים רעים, חמדנים ורשעים. להיות תעשיין זה לא להיות בעל ממון זה לעבוד קשה, להשתעבד להרבה דברים, ליטול סיכונים, לשלם משכורות להרבה עובדים. יש כרגע עלויות גדולות מבית, שווקים בחו"ל שמתכווצים ומעדיפים תוצרת מקומית או מוכרים אותה במחירי היצף וישנה המחאה החברתית, שהופכת את התקופה למאתגרת.
"אם נחסל את תעשיית המזון פה ותהיה עליית מחירים בעולם, מה נעשה אז? ביטול קו ייצור עולה הרבה מאוד כסף, וקשה להתניעו מחדש. אתה שולח עובדים הביתה והידע אובד. עדיף לנו שנייצר פה, מאשר בטורקיה ובארה"ב כי זה לא מה שיבנה להם את הכלכלות, אנחנו שוק קטן מדי, אבל זה כן יהרוס לנו את מה שיש לנו בבית. נפסיד מקומות עבודה, נפסיד חוסן כלכלי, נפסיד מסים, נפסיד ייצור שאינו הייטק.אבל תעשייה אמיתית היא חלק אינטגרלי בכל כלכלה בריאה, אי אפשר לבסס כלכלה על שירותים בלבד".
המוחים טוענים שהתוצרת המקומית יקרה להם.
"התעשייה הישראלית לא תמיד יכולה להיות זולה. בטח לא מול המזרח הרחוק וכן גם בשוקולד היא לא תמיד יכולה להיות זולה, כשמדובר בשוקולד בלגי או גרמני.
"אני מצפה שהצרכן יקנה מה שהכי טוב בשבילו –מוצר איכותי, טעים, שנראה לו יפה, אבל אני כן מצפה ממנו לשקלל גם את השיקול הערכי של לקנות תעשייה ישראלית, לא כי הוא צריך לדאוג לי אלא כי אחד היסודות שעליהם המדינה מושתתת זו אחווה הדדית, כי הוא עוזר למדינה שלו. אם התעשייה תמות, רמת החיים פה תרד. כדי לשמר את התעשייה, יש אנשים שמוכנים לשלם יותר.
"אפילו אני, כיצרן תרופות גנריות,זול לי יותר לייצר בקפריסין. אבל אני עדיין עובד בארץ, כי אני חושב שזה התפקיד שלי כתעשיין וזו גם האידיאולוגיה של רוב התעשיינים. אני בעשירון העליון, אולי במאיון העליון ואני חושב שהמטרה שלנו צריכה להיות חברה שיוויונית יותר. התעשיינים קשובים לכך, הם מעוניינים בתחרות, הם לא מוצצי עצמות ויונקי דם. רובם לא קונגלומרטים אלא, בעלי מפעלים קטנים ובינוניים בפריפריה".
"אם לא יקנו כחול לבן ניחנק והחברות הגדולות ישלטו ב-80% מהשוק"
גלעד זילברברג, יצרן קטן והבעלים של "מאיר בייגל", תומך במחאה אך גם הוא חושש שהיא תפגע בתעשייה. "מישהו התבלבל פה לגמרי. בניטרול המע"מ, המחירים בישראל דומים למחירים במדינות מערביות. בבייגלה למשל, ישראל היא מהזולות בעולם. חשוב לקחת בחשבון מחירים אפקטיביים, כי בישראל יש הבדל גדול מאוד בין המחיר על המדף לבין המחיר שמשלמים - שיטת המבצעים פה עצומה.
"בעקבות המחאה, שאני מאוד תומך בה, נטפלו לטונה שזו תעשייה עם חמש יצרניות ותחרות עזה. המדינה הקשיבה לחבורת יבואנים אינטרסנטים שמעניין אותם לעשות כסף לטווח המיידי ולזרות חול. מי שלא רוצה ייצור - רוצה להרוס את המדינה. גם לייצר תוכנה בהודו יותר זול מאשר בישראל. בואו נעביר גם את ההייטק להודו. צריך לטפח תעשייה מסורתית כמו שטיפחו לפני 40-30 שנה. מדינות כמו בריטניה שוויתרו על תעשיה מצטערות מאוד. לא כולם יכולים להיות פה עורכי-דין.
"אחת מתוצאות המחאה היא שאי אפשר להעלות מחירים כשמחירי התשומות עולים כי הרשתות בפאניקה מהמחאה, והתוצאה תהיה שמי שייפול יהיו הקטנים והבינוניים, הציבור יישאר עם 5 שחקנים שמחזיקים 80% מהשוק – אנחנו ניחנק וניעלם והציבור ישאר עם ריכוזיות גדולה יותר".
איך מטפחים תעשייה מסורתית שתמכור במחירים שהציבור יכול להרשות לעצמו?
"צריך לשפר את התחרות בין התאגידים לעסקים הקטנים, צריך לסבסד חקלאות כמו באירופה וארה"ב, אסור לנו בשום פנים ואופן לייבא אבטלה לפה. תעשייה, כמו חקלאות, היא עסק אסטרטגי. בלי תעשייה אין פריפריה, אין אקדמיה, אין ביטחון, אין יצוא. צריך לחזק את הקטנים.
"לצערי הרב אין תעשיינים חדשים וצעירים, כולם אפורי שיער והמדינה צריכה לבדוק למה זה קורה. אם היו הרבה יותר תעשיינים ויזמים המחירים היו נמוכים יותר, הייצוא היה יותר גדול. התשובות שהמדינה נותנת היום הן פופוליזם לטווח קצר, להשתיק הרעש. אי אפשר לבנות מדינה ביום אחד אבל אפשר להרוס את התעשייה מהר מאוד. ואז כולם יאמרו איך איבדנו את התעשייה וכל הידע שהיה פה".
"אי אפשר שנחייה רק מקמעונאות"
גם מנכ"ל טבע נאות, חושב שכלכלה שמוצרי הצריכה שלה מיובאים אינה כלכלה: " אי אפשר שלא נייצר כלום ונחייה פה רק מקמעונאות, אם אתה לא מייצר הכנסות, לא יהיו עבודות ולא יהיה מי שיקנה ברשתות. יש זעם נגד תעשיית המזון הישראלית אך יש להיזהר מאמירה גורפת שבאה ממקום של כעס, הציבור הישראלי הוציא לתעשייה הישראלית כרטיס צהוב והיא צריכה לשקול מחדש את דרך הפעולה שלה, אבל לא לבד – יחד עם הממשלה והרשתות".
המוצר שלכם זול יותר בחו"ל?
"לא. המוצר שלנו באיכות בינלאומית, אצלנו הנעליים יקרות יותר במחו"ל – סנדלים עולות 150-130 דולר בחו"ל, לעומת 80 דולר בישראל. אבל הישראלים מעדיפים לקנות 4 זוגות בשנה מסין ולזרוק אותם, ולא לחשוב על בריאות הרגל. הם עדיין יקנו בירנשטוק ב-500 שקל ויגידו 'קניתי בזול', אבל 300 שקל לטבע נאות נשמע להם יקר".
לפנייה לכתב/ת 
