מכת עוני? "ארגוני הסיוע צריכים להכריז שביתה"

בישראל יש עוני . על כך אין מחלוקת. אבל האם יש רעב? מחקר של המוסד לביטוח לאומי, שפורסם שלשום (ד') והוצג בכנס באוניברסיטת בן-גוריון, מצא תשובה מחקרית לשאלה המדכאת הזאת.

• מהפכת המזון של המאה ה-21 נמצאת בפתח
• "40 שנה צמחנו - ואנחנו עם העוני החמור במערב"
• רעבים מול המקרר הריק: "ביצים ועוף זה מותרות"
  

במחקר, המבוסס על סקר שנערך בקרב 5,600 משפחות מכל מגזרי האוכלוסייה, נבדק כמה מהמשפחות בישראל חשות מה שמכונה בשפה אקדמית נקייה "חוסר ביטחון תזונתי": אנשים שאינם בטוחים שהצלחת שלהם תהיה מלאה גם בארוחה הבאה.

לפי המחקר, רק 81% מהמשפחות בישראל חיות בביטחון תזונתי מלא. 8.3% מהמשפחות חיות בחוסר ביטחון תזונתי קל, כלומר, בדאגה יומיומית לתקציב המזון המשפחתי שלהן, אבל לא חוסכות על אוכל בפועל; לא פחות מ-10.6% מהמשפחות, חשות אי-ביטחון תזונתי ניכר, כלומר, חוסכות על אוכל ורוכשות רק את המאכלים הזולים ביותר. 11% מהמשפחות הללו - כלומר, כאחוז מכלל המשפחות באוכלוסייה - מסתובבות בתחושה קלה אך מתמדת של רעב בגלל שאינן קונות מספיק אוכל.

הרגשה רעה מתמדת 

"הרבה מרואיינים אמרו לנו שהם אוכלים מעט או בצורה לא מסודרת, אבל סיננו את מי שאמר שהוא בדיאטה או שאין לו זמן לאכול", אמרה ראש אגף מחקר כלכלי בביטוח הלאומי, מירי אדלברג, בכנס שבו הוצג המחקר. "הגדרנו כ'חסר ביטחון תזונתי' רק את מי שאמר 'אני אוכל אוכל חדגוני ודל, או חושש שלא יהיה לי מה לאכול, בגלל שאין לי מספיק כסף".  

"חוסר ביטחון תזונתי היא בעיה פסיכולוגית יותר מאשר פיזית", אומרת מנהלת מרכז המידע החברתי של אוניברסיטת בן גוריון, ד"ר רוני קאופמן, "אבל היא בעיה רצינית. החשש התמידי מרעב והלחץ סביב הנושא פוגעים ביכולת לתפקד, ביחסים המשפחתיים, גורמים להרגשה רעה מתמדת".

"בארץ אין תת-תזונה אמיתית, אבל הרבה אנשים שנמצאים בתחושה מתמדת של רעב", אמר בכנס מנכ"ל ארגון "לתת", ערן ויינטרוב. "באנגלית יש הבחנה בין Hunger - כשבנאדם מרגיש רעב, ובין Starvation, כלומר, שהוא גווע ברעב, מרגיש חלש וחולה ואף עלול לגווע. צריך לומר בגלוי: בארץ יש רעב, Hunger, אבל בגלל הבלבול שיוצרת המלה הזאת והחשש שלנו להצטייר כדמגוגים, לא מדברים על כך".

רבע מהחרדים סובלים מחוסר ביטחון תזונתי(צילום: בן קלמר)

באופן מפתיע, תוצאות המחקר מראות שהקשר מחייב בין עוני לאי-הביטחון התזונתי. מהמחקר עולה ש-26% מהמשפחות החרדיות סובלות מחוסר ביטחון תזונתי, פי שתיים מאשר בכלל האוכלוסייה, אף ששיעורי העוני בקרבם גבוהים הרבה יותר. החרדים אינם סובלים, ואילו במגזר הערבי לא פחות מ-47% מהמשפחות סובלות מאי-ביטחון תזונתי - יותר מפי ארבע מבמגזר היהודי. כ-15% מהמשפחות הערביות דיווחו על "סימני רעב".

"חרדים סובלים פחות ממגזרים אחרים גם בזכות התמיכה ההדדית שקיימת בחברה שלהם, וגם בגלל התפיסה ש'ברוך השם, יש לי מה שאני צריך' שגורמת להם להשלים עם הקיים", אומרת קאופמן.

שיפור לעומת הסקר הקודם

מדובר בסקר השני שבדק את הסוגיה הכאובה בישראל: את הסקר הקודם ערכו ארגון "לתת" ומכון ברוקדיל ב-2003. ההשוואה בין שני הסקרים חושפת שיפור קל: בסקר הקודם, בשיא המיתון הקשה של האינתיפאדה, דיווחו 14% מהמשפחות על אי-ביטחון תזונתי רציני (לעומת כ-10.6% בסקר הנוכחי). שיעור המקרים הקשים - שקוטלגו כ"סימני רעב" - דווקא עלה מ-8% ל-11% מכלל המשפחות הסובלות מאי-ביטחון תזונתי.

שיעור הקשישים באי-ביטחון תזונתי רשם ירידה חדה, מ-20% ב-2003 ל-12% בסקר הנוכחי, במקביל לירידה החדה בשיעור העוני של הקשישים. זאת, בזכות הגדלת קצבת הזיקנה מ-1,400 ל-2,000 שקל לחודש ליחיד. 

מצב המשפחות החד-הוריות, לעומת זאת, נותר בכי רע: כ-47% מהן חשות אי-ביטחון תזונתי, כמו בסקר הקודם. רובן המכריע של המשפחות חסרות הביטחון הן עדיין משפחות עם ילדים, ובעיקר עם שלושה ילדים ומעלה. זאת, למרות ששירותי ההזנה לילדים בבתי הספר הורחבו והרבה יותר ילדים מקבלים ארוחה חמה.

הסקר נערך במתכונת של סקר שנערך בארה"ב לעתים קרובות, ומסתבר שהמצב בישראל חמור עוד יותר. "באמריקה נמצאו 14% שדיווחו על חוסר ביטחון תזונתי כלשהו, אפילו קל, לעומת 21% בארץ. ואנחנו עוד מתהדרים במצב כלכלי מצויין ואבטלה נמוכה ואמריקה במשבר כלכלי עמוק". 

מאחורי כל המספרים הללו עומדים אנשים. אנשים סובלים. לרוב, מדובר במשפחות שמקבלות קצבה כלשהי משירותי הרווחה, אך חלקה, או כולה, נבלעת בשכר הדירה, בחשבונות, בריבית על האוברדראפט הנצחי וההלוואות, ובהוצאות חיוניות כמו תרופות, בגדים וספרי לימוד. ארגונים חברתיים מפעילים בתי תמחוי ומחלקים מנות מזון למשפחות עניות, מה שמשלים עבורן את החסר - בערך. תמיד בערך, תמיד לא לגמרי מספיק או לא בטוח מספיק.

"מי שלא חווה את זה על בשרו או ראה מקרוב לא יכול להבין אותה", אומר משה חסון, פעיל חברתי מבאר שבע שהגיע לכנס. "לפעמים המקרר ריק לא בגלל שאין לך כסף לאוכל, אלא בגלל שהוא רק בגלל שניתקו את חשבון החשמל. הסיבה לא משנה לאדם שאין לו במה להאכיל את ילדיו ויש לו חשק תמידי לקחת קלצ'ניקוב ולירות לעצמו בראש".

חילוקי דעות על הפתרונות 

שפע של רעיונות ופתרונות מכל הסוגים עלו בכנס. "מפעלי המזון תורמים מדי שנה אוכל בהיקף כולל של 150 מיליון שקל בשנה, ומשמידים אוכל בעלות של 1.3 מיליארד", אמר ויינטרוב. "עם מזון בהיקף של עוד 800 מיליון, אפשר להאכיל את כל המשפחות האלה. צריך שהספקים יתרמו מזון במקום להשמיד, והם מוכנים לעשות זאת, אם הממשלה תספק להם את התשתית והלוגיסטיקה".

חלוקת מזון לניצולי שואה, שוק מחנה יהודה בירושלים(צילום: נועם מושקוביץ)

נשמע פשוט? רוב משתתפי הכנס כלל אינם חושבים שחלוקת אוכל היא הפתרון. חלקם אפילו סבורים שהיא חלק מהבעיה. "לא נעים לומר, אבל עמותות המזון, עם כל הכוונות הטובות, הם בין האשמים", אמר סמנכ"ל עמותת ידיד, רן מלמד. "מאז 2003 הן גדלו גידלו עצום, ובכלל לא ברור אם זה מקטין את מספר הרעבים או להיפך". 

"חלוקת מזון היא משפילה, תמיד", אומר מלמד, "לעמוד בתור באוכל זה מגעיל, בין אם אתה קשיש או הורה לילדים.. אני לא מדבר על עמותות שעושים מבצעי ראווה חד-פעמיים כדי למשוך תרומות באמצעות התקשורת, אלא על החלוקה היומיומית. החלוקה הזאת פותרת את הממשלה מהאחריות לפתרון אמיתי. אני קורא לעמותות המזון: דווקא לקראת ראש השנה, תכריזו על שביתה ותפסיקו לחלק. זה אכזרי, אבל זה הדבר היחיד שיגרום לממשלה להתעורר ולעשות משהו".  

ויינטרוב אמר בתגובה לדברים: "כעיקרון, אני מסכים עם רן. ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר צמצם את מספר העניים ב-30%, כי הוא דאג להם לכסף, לא לאוכל. אבל המצפון כופה עלינו להמשיך לחלק".

"לא חסר אנשים טובים שמוכנים לחלק מוצרים מכל הסוגים", אמרה מיכל כהן, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים בארגון "בית יציג" בבאר שבע. "הבעיה שזה לא נגמר. אני מקבלת בוחטה של 100 זוגות נעליים ומתחילה לחלק, אבל יש לי 1,000 משפחות לחלק להן ופתאום מתברר ששכנה אחת קיבלה ואחרת כועסת שלא קיבלה. אני שמחה על כל משפחה שקיבלה תנור ולכן אני ממשיכה הלאה, אבל הפתרון לא אמור להיות תלוי ביכולת השנור של עובדת סוציאלית כזאת או אחרת".

מה כהן ומלמד מצפים מהממשלה לעשות? כל המומחים שהשתתפו הכנס - אנשי אקדמיה, פעילים חברתיים ואפילו פקידי הביטוח הלאומי - הדגישו שהפיתרון האמיתי אינו לחלק לנזקקים אוכל ומוצרים, אלא כסף, כלומר, להעלות את שכר המינימום והקצבאות. זאת, בניגוד גמור לעמדת בכירי המשק והממשל, הסבורים ששכר גבוה מעודד פיטורים וקצבאות מעודדות בטלה. 

"הממשלה מסבכת את העניין. הפתרון די פשוט", אמר בכנס ד"ר דניאל גוטליב, סמנכ"ל תכנון בביטוח הלאומי. "הקצבאות בארץ נמוכות, כולל קצבת הילדים שמתלוננים עליה כל כך הרבה. אם הן יגדלו, יהיה לאנשים פחות קשה. עובדה שמהרגע שהעלו את קצבאות הזיקנה, העוני של הקשישים ירד דרמטית". 

"צריך לתת אמון באנשים", אומר גוטליב. "אוכל זה הדבר הכי חיוני, אז חושבים, בטעות: אם אין לו מספיק כסף לאוכל, הוא כנראה חסר בית כי עדיף לגור ברחוב מאשר לרעוב, ובטח שאין לו אוטו. במציאות, משפחות מוציאות המון הוצאות קבועות מעבר לאוכל, ולא יכולות לוותר עליהן גם כשההכנסה שלהן יורדת. מי שגר ועובד במרכז הארץ לא יכול לעבור פתאום דירה ומי שגר ביישוב בדואי בלי אוטובוסים לא יכול למכור את האוטו. מכונית היא לא רק נכס אלא גם צורך".

ביטוח לאומי. "אפשר להבין למה יש רמאויות"(צילום: שאול גולן )

גם העובדה שיש נזקקים שמרמים את הביטוח הלאומי ועובדים בזמן שהם מקבלים קצבאות אינה מוציאה את גוטליב מדעתו. "צריך לטפל ברמאויות, אבל לזכור שיש רמאים בכל שכבות האוכלוסייה, ואף אחד לא אומר שלא יתנו להם שירותים בגלל", הוא אומר. "כאנשים שחיים מקצבאות ומשכורות זעומות במשך שנים, ושום דבר לא מספיק והם במלחמת הישרדות תמידית, אפשר להבין למה הם מתחיל לרמות".

יחד עם זאת, גם גוטליב מודה שיש מקום לתרומות ולסיוע - בשוליים. "יש אנשים שנופלים בין הכיסאות, שאפילו לא יודעים איך לפנות למדינה ולהתמודד עם הבירוקרטיה כדי לקבל הקצבה, וצריך לעזור להם. או שסובלים מבעיות אישיות שגורמות להם לבזבז את הכסף ולהוציא אותו לא נכון, וצריך להדריך אותם. עובדה שגם כשהעלו את הקצבאות, נשארו קשישים עניים. שם בדיוק צריך את הארגונים".

משפחות חד-הוריות רבות מגיעות קרוב לסף הרעב בגלל טיפול כושל בנשים גרושות שבני זוגם לשעבר אינם משלמים להם מזונות. "כשגבר לא משלם מזונות לגרושתו (או להיפך), הביטוח הלאומי אמור לשלם במקומו ורשויות הגביה כופות על הגבר לשלם בדיעבד. אבל חוק הביטוח הלאומי בנוי כך שמשלמים לאישה פחות ממה שהגבר חייב לה", מסביר מלמד. "כל מה שצריך כדי לעזור לעשרות אלפי הנשים והילדים במצוקה קשה זה לתקן את החוק".

הבדואים הקימו מבשלות לעצמם 

לצד הכעס והזעקה לפתרון מערכתי, הגיעו לכנס גם פעילים שסיפרו על מקרים יפים שבהם נמצא פתרון בשטח לאנשים שהתקרבו לסף רעב. קבוצת נשים ביישוב הבדואי חורה, למשל, החליטה לקחת יוזמה ולעזור לתושבי הכפר, שרבים מהם אינם מצליחים לקנות מספיק מזון. 

"הילדים בכפר אוכלים ארוחה חמה בבית הספר", סיפרה גדיר האני, תושבת חורה ורכזת המחלקה לפיתוח כלכלי במכון אג'יק בנגב. "אם לא יהיו את הארוחות האלה, לא יהיה להם מספיק מה לאכול". בעבר, קיבלו הילדים את המזון מחברת קייטרינג חיצונית, במימון מפעל ההזנה וארגוני הסיוע. "הבעיה שהאוכל אף פעם לא הספיק והילדים כל הזמן התלוננו שהוא לא טוב", מספרת האני. לפני כשנתיים התארגנה קבוצה של אמהות תושבות הכפר, שהחלו לבשל את לילדים במקום הקייטרינג. המועצה גם הוציאה מכרז, שבו בחרה ספקי מזון תושבי הכפר. 

"לקיחת האחריות על האוכל של הילדים שלנו שינתה את חיינו", אומרת האני. "זה נתן לאמהות גאווה עצמית וגם ביטחון שהילדים יאכלו מה שצריך. העסק מספק כיום פרנסה ל-12 נשים שחלקן אף פעם לא עבדו, טבח, נהגים וספקים, והעסקים המקומיים הסדירו את הרישום החוקי שלהם בשביל להשתתף במכרז. התלונות של הילדים הפסיקו כי הם מקבלים מה שהם אוהבים. בשנה הבאה אנחנו מתכננים להתרחב ל-20 מבשלות כדי לספק גם ליישובים אחרים, ולהוציא תעודת כשרות כדי להתמודד גם במקומות שמספקים אוכל ליהודים, אפילו במפעלי ים המלח".

"חלק מהפתרון לבעיה הכאובה הזאת זה אחריות אישית וחינוך", אומרת כהן. "צריך קורסים של הכוונה לעבודה לכל מי שלא עובד. זה לא סביר ששלוש בנות שכולן אחרי צבא במשפחה חד הורית יחיו אצל אמא שלהן ועל חשבונה ולא יעבדו. אבל בשביל להגיע אליהן ולהדריך אותן, הממשלה צריכה להכיר בקיומ הבעיה. בשנים האחרונות היא עסוקה בהתעלמות ממנה".

"חרפת הרעב היא לא החרפה של הרעבים, של הזקן שמתבייש להגיע לבית התמחוי והילד שמתבייש לוותר על צעצוע שיש לחברים שלו", מסכמת קאופמן. "החרפה היא של החברה הישראלית. שבמדינה כל כך עשירה, עם כל כך הרבה מסעדות יוקרתיות, כל כך הרבה מקומות בילוי נוצצים ואוכל שנזרק, צריך בכלל להתעסק עם הנושא הזה".

שר הרווחה והשירותים החברתיים, משה כחלון, אמר בהתייחסו לנתונים: "אאבק לשיפור הביטחון התזונתי ולשם כך אדרוש מהאוצר להקצות בבסיס התקציב לשנת 2013 כ-100 מיליון שקל, כך שהתקציב לא יהיה חד פעמי, על מנת שנצליח למגר את התופעה הקשה. כמו כן, אאבק להגדלת הקצבאות לקשישים ולמקבלי הבטחת הכנסה כדי לתת מענה לפגיעה בביטחון התזונתי ולהפחתת העוני".

לדברי מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור-יוסף, "יש בנתונים כדי ללמד על החשיבות של הגדלת הקצבאות שרמתן נמוכה, למשפחות הנזקקות בגיל העבודה. כמו כן, בממצאים יש אינדיקציה לכך שהסיוע למשפחות מסייע להפחית את רמת אי-הביטחון התזונתי, אך בדרך כלל אין בו כדי למגר את התופעה, שכן הנעזרים בארגונים ובעמותות לשם צריכת מזונותיהם, חשים עדיין אי-ביטחון תזונתי".