חללים של תרבות חלולה

"שטן", "שקרן", "גם גרמניה התחילה כך", שופטי בית המשפט העליון עטורים בכאפיות בחוצות ירושלים, סרט שמשמיץ את חיילי צה"ל בג'נין באופן הגס והמעוות ביותר (שעוד לא הוחלט אם יש לצאת נגדו משפטית), ראש עיר בישראל ובכירים אחרים שמואשמים באונס ובניצול מיני בוטה - זהו רק לקט מצומצם של חיצים מורעלים שנורו השבוע מפי ראשי המדינה בהווה ובעבר, ואחרים.

• מה, עוד לא עשיתם לייק לפייסבוק של ynet יהדות?!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת השבוע
• עוד עבריין שם כיפה על הראש. די כבר  
• למה אלוהים לא אוהב שיאי גינס? 
  

במקביל, אנו עדים לבריונות משתוללת של צעירים. סכינים נשלפות לעבר מבוגרים וצעירים, ובהם אבות לילדים (זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו) שנופלים חלל, קורבנות לבריונות המשתוללת.

אין קשר ישיר בין התופעות, אבל יש תחושה כללית שמשהו בתחום יחסי האנוש הבסיסיים מתפורר לו אט-אט. גבולות נפרצים. מעשים ואמירות שהיו פעם מחוץ לתחום, הופכים להיות דבר שבשגרה. חבוט ככל יכולתך. זה יכול להיות ביריב פוליטי (ואפילו ראש ממשלה) וזה יכול להיות בנער חסר ישע, או אפילו במבוגר שיורד לבקש שקט. חברה ללא גבולות. גסות הרוח והמעשה.

אין קשר ישיר בין התופעות, אך האם אין קשר עקיף? את האקסיומה "אלימות מילולית מובילה לאלימות פיזית" דומה שכבר הפנמנו. הפנמנו, אבל לא הכללנו. הפנמנו, אבל כלפי התבטאויותיו של "האחר" אבל לא ההתבטאויות והמעשים שלנו. כך יכול פוליטיקאי מתחיל להטיף בשער בת רבים על הצורך בפוליטיקה נקייה, תוך שהוא השתמש בעבר הקרוב בערוצי תקשורת כדי להכין את הקרקע לצמיחתו הפוליטית.

אז די, אנחנו רוצים את זה אחרת. ישר, אמיתי, ברור. כל מה שקיווינו שייכלל במושג "ישראלי" נמצא עדיין באג'נדה שלנו.

לדאוג לנמוכים

"הפנים האנושיות של החברה" – זאת הכותרת הראשית של פרשת "בהר", שהיא פרשת השבוע שלנו, הנמצאת כמעט בסופו של ספר "ויקרא".

משפט המפתח, בפרשתנו, החוזר בווריאציות שונות הינו "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ". "ימוך" פירושו "יהיה נמוך". נמוך-כלכלית, נמוך-חברתית, נמוך-משפחתית, נמוך-נפשית, ובקיצור: נמוך.

חברה שבה יש הרבה אנשים "נמוכים" הינה חברה בסיכון. אפשר להתעלם מהם, אפשר לא להשקיע די בחינוך ילדיהם, בפיתוח שירותים קהילתיים, אך סופם של ילדי ה"נמוכים" להתפרע במרחב הציבורי. הם שם. אי-אפשר למחוק אותם. חייבים להעלות אותם.

אך "נמוך" זה לא רק בתחום המדיד. נמיכות הקומה יכולה להיות רוחנית, בין-אישית. שהרי הפרשה מצווה אותנו גם "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". אל תרמו, אל תפגעו, אל תצערו איש את חברו. והנימוק הוא: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם".

אנו ילדיו של ה', כל אחד מאיתנו. כל אדם הוא "בן מלך", איש ואישה, ילד וילדה. לכל אחד כבוד בסיסי הנובע מצלם האלוקים שבו. הוא שייך למשהו. הנימוס הבסיסי אינו רק חוקי ועד בית המאפשרים לנו לחיות אחד בצד השני, הנימוס הבסיסי נובע מהכבוד הקורן מבן האנוש. מהכבוד הטבוע בו. הכבוד הבסיסי של האדם אינו נובע ממעמדו, או ממצבו הכלכלי, הוא נובע מהרוחניות הטבועה בו. כי הנמיכות האמיתית אינה המצב הכלכלי שבו שרוי האדם, הנמיכות היא אובדן הכבוד, אובדן צלם האלוקים שלו.

וכך מסביר רבי חיים בן עטר, המכונה על-פי פרושו לתורה "האור החיים הקדוש": "ואמר: 'כי ימוך אחיך'. שהוא רוח החיים, אשר נטע בתוכנו לחיותנו". נמיכות קומה היא העדר רוחניות, היא חיים פיזיים נטולי משמעות של ממש.

ילדים חלולים

הילדים הביריונים הללו, איבדו משהו מאוד בסיסי, משהו מאוד יסודי. הם התכווצו, הם נעשו חלולים. התרבות שלנו בסכנה להיות חלולה, מכווצת, נמוכה. חסרת רוח ותוכן.

הפוליטיקאים שלנו כמובן רחוקים מאוד מהמצב הזה של הביריונים, אבל כפי שאמרו חז"ל: "תלמיד חכם שיש לו רבב (כתם) על בגדו חייב

מיתה", דהיינו, הכתם ואפילו הקטן על כותנתו של תלמיד חכם - בולט למרחקים. הדוגמה האישית שלהם אינה, פעמים רבות, כזו המבטאת כבוד ליריב הפוליטי שלהם. הם כנראה לא מבינים שההתלהמות שלהם אינה משכנעת אנשים אינטליגנטים, ממש ההפך.

הפוליטיקה האחרת לה אנו כמהים היא פוליטיקה מכבדת, לא מתלהמת. כזאת שידועת לבטא עמדות, מימין ומשמאל, עמדות ברורות חדות. אבל עמדות המכבדות את המבטאים אותן, ואת אלה שהן מופנות כלפיהם.

עלינו לשדר כבוד ונימוס. נימוס אינו חולשה. נימוס מעצים עוד יותר את הנוגע בו, הוא מפגין את עוצמתו הפנימית. ההתלהמות מבטאת פעמים רבות חוסר בטחון, חשש, פחד ובעיקר נמיכות קומה.