למה החלטתי להקים בי"ס לילדים עם הפרעת קשב

לפני כשנה וחצי הבנתי שמשהו לא בסדר בבית הספר. בעצם זה ממש לא מדוייק. הרבה יותר נכון לומר שלפני כשלושים שנה הבנתי שמשהו לא בסדר בבית הספר, אלא שאז הייתי ילדה, וחשבתי שה"לא בסדר" היא בטח אני. נהגתי לחלום בשיעורים, לשכוח דברים, להתעניין ולהרגיש בכל מה שקורה מסביב – חוץ ממה שציפו ממני להתעניין ולהתרכז בו. אבל לא הפרעתי; התרכזתי בענייני, הספיקה לי דקה של הקשבה פה ושם כדי להבין במה מדובר, ולכן לא עוררתי עניין במערכת. צלחתי אותה, בלי שנתרום הרבה זו לזו.

הסיפור הזה מוכר להורים רבים, מעצמם ומילדיהם כאחד. זה הסיפור ה"קל" יחסית – הילדים שעוברים ליד המערכת, לא מצליחים לבטא בה את הכישורים והיכולות שלהם, אבל גם לא ממש נופלים בה. הם לא פורחים, אבל גם לא קמלים. סתם עוברים אותה. 12 שנים מבוזבזות, להם ולמערכת כאחד. אלה בדרך כלל ילדי ADD, המכונים לפעמים "אסטרונאוטים", "חולמנים", "לא מרוכזים", "עצלנים".

עוד על הפרעות קשב וריכוז:

בלי צעקות: 6 עצות להתמודדות עם ילדי ADHD

חוקרים מאונ' ת"א: יש קשר בין שם הילד להפרעת קשב

ריטלין לבן שלי? אין סיכוי

המקרים הקשים יותר הם של אלה שאינם יושבים בשקט: אלה שיש להם גם "H" בתמונה – היפראקטיביות. אל הם ילדי ה-ADHD. גם הם יכולים לפעמים "לעבור" את המערכת, אבל יוצאים ממנה חבולים קשות. הם קמלים בה, ובנוסף לתיוגם כ"עצלנים", הם נתפשים גם כ"מפריעים", "בעייתיים", "לא משתלבים". לבסוף גם המוטיבציה שלהם קמלה, והם מפסיקים אפילו לנסות.

מערכת החינוך לא מסוגלת לתת מענה להפרעות הקשב

למה זה קורה? האם המורים רעים? לא. יש מורים מעולים, טובי-לב ואכפתיים (יש גם אחרים). האם המערכת רעה? לא, אין לה סיבה לפגוע בילדים. היא פשוט לא מבינה אותם, וסבורה, בטעות, שהיא נותנת להם מענה. אלא שהיא לא מסוגלת לתת להם מענה: לא בתוך הכיתות הגדולות ושיטות הלמידה הפרונטליות, הבנויות על קשב ממוקד ורציף.

איך מרגיש ילד סקרן, חכם, יצירתי ופעלתן כשאומרים לו "שב עכשיו בשקט ותקשיב במשך 90 דקות, דבר רק בהצבעה ורק בתגובה לדברי המורה"? איך הוא מרגיש כשהוא מצליח, למשל, להמציא קיפול מבריק וחדש באוריגמי, ונענש – מפני שעכשיו לא הזמן לאוריגמי, אלא למתמטיקה?

הוא מרגיש בערך כך: "מתימטיקה? יש שיעור מתימטיקה עכשיו?! אוי, בכלל לא ידעתי. אתם מבינים, כשנכנסתי מההפסקה, המורה אמרה לשבת ולהוציא ספרים, אבל לא יכולתי. הייתי עוד ב'היי' מההפסקה. הגוף שלי עוד לא הצליח להירגע ולאפשר לי להתיישב בשקט; עוד לא הגעתי בכלל לחשוב על איזה שיעור יש עכשיו ואיזה ספרים צריך להוציא.

"ואז מישהו, שיושב שלוש שורות לפניי, התחיל לתופף על השולחן שלו – המורה אמרה שהיא בכלל לא שמעה, וגם הילדים לא שמעו, ובכלל אני זה שצעקתי והפרעתי. בטח שצעקתי! הוא שיגע אותי עם התיפופים הקטנים האלה! נכון, אף אחד אחר לא שמע, אבל אני שומע הכל, גם את הציפורים בחוץ, את המכוניות בכביש, את העפרון שנפל בקצה השני של הכיתה, את ההתלחשויות של הילדים – הכל. גם את המורה, אבל קשה להקשיב ולהבין מה היא אומרת בתוך כל הרעש הזה.

"דווקא רציתי להבין מה היא אומרת, לכן צעקתי על הילד שתופף שיפסיק לתופף. ואז המורה כעסה עליי, והוציאה אותי מהכיתה, מפני שהתעסקתי באוריגמי וצעקתי. כך שלא יצא לי ללמוד היום מתימטיקה".

באמת? לא יצא לילד הזה ללמוד היום מתימטיקה?! ומה זה אוריגמי, במטותא, אם לא מתימטיקה? וכשהוא מצייר ציפור בשיעור טבע, האם הוא לא לומד? האם הוא לא נאלץ לחשוב איפה בדיוק ממוקמות הכנפיים, מה הגודל היחסי של המקור והאם יש לציפור אזניים? ובתוך המחשבות החשובות הללו הוא שואל פתאום בקול רם "איך ציפורים שומעות", ומוצא מהכיתה, מפני שכבר מזמן עברנו לדבר על דבורים, לא על ציפורים. ולא מדברים על שמיעה עכשיו, מדברים על האבקת פרחים. איזה ילד לא-ממושמע, חסר מוטיבציה ללמוד ולהצליח, פשוט מפריען סדרתי. לא ייצא ממנו כלום.

ילדים עם סקרנות חסרת מנוח 

וזה נכון. בתוך המסגרת הזו לא ייצא ממנו כלום. אבל למה חשובה המסגרת הזו? למה חשוב לדעת מגיל שש לשבת בשקט במשך 90 דקות (הפסקה יש רק אחרי שני שיעורים ברצף), להימנע משאלת שאלות דחופות ברגע בו הן צצות, להתעניין רק בקוצו של יוד מתוך עולם עצום ומופלא של ידע וחקר? ידוע זה כבר ש"הפרעת" קשב וריכוז קשורה, למעשה, ליצירתיות מוגברת, ליזמות, לחשיבה מקורית, ליכולת לקשר בין רעיונות שונים ומגוונים ולקליטה ועיבוד בלתי-פוסקים של מידע, ושיש גם מתאם גבוה בינה לבין אינטליגנציה גבוהה במיוחד. האם כל אלה מפותחים כאשר מורים לילדים על הקשבה שקטה וסבילה לאורך זמן? ההיפך הוא הנכון.

מה, אם כן, הפתרון? הרי אי-אפשר להפוך את המערכת על-פיה, ולאפשר לכל הילדים לעשות ככל העולה על רוחם. נכון, אי-אפשר, וגם לא צריך. מה שצריך הוא להבין שכל ילד שונה, ומה שטוב לאחד – אינו בהכרח טוב לאחר. ילדי הפלפל – אלה שיש להם שכל חריף, יוזמה, יצירתיות ודמיון – וגם אופי מפולפל, פעלתנות, עקשנות, דעתנות, סקרנות חסרת-מנוח – אינם דומים לילדים אחרים, וגם אינם דומים בדיוק זה לזה. כל אחד אחר, והגיוון הזה רצוי וחיובי.

זו הגישה העומדת בבסיס "פלפל – בית-ספר לילדים חריפים", אותו אני מקימה עם שותפתי וחברתי, קרול מימון. כל אחת מאתנו שונה, הילדים שלנו שונים, אבל המשותף להם הוא הצורך במסגרת שתתאים עצמה אליהם. ברגע שהבנו שכל אחת מאתנו אינה לבד, ניסינו לברר גם אצל הורים אחרים מה קורה אצלם. נדהמנו לגלות שקבוצת ילדי הפלפל גדולה ורחבה, ורובם נופלים בין כסאות המערכת, מתייאשים, נחבלים – אבל אינם מוצאים פתרון.

החלטנו לתת בעצמנו את הפתרון. פלפל יוצא מתוך נקודת מבט שונה: המטרה המרכזית שלו היא להדגיש את נקודות החוזקה – הרבות – של הילדים. ילדי הפלפל זקוקים בהחלט למסגרת ברורה; הם זקוקים לה אפילו יותר מילדים אחרים, מפני שהם בודקים את הגבולות הללו באופן בלתי-פוסק. הגילוי שהגבול מעורער הוא גילוי מפחיד ומערער בטחון; הגילוי שהגבול יציב, אך ניתן לשנות או להזיז אותו באופן מבוקר, כדי לעודד חדשנות – הוא גילוי מפעים, המהווה בסיס לכל התקדמות אנושית.

בדקנו את הגבולות הנדרשים מן היסוד. האם יש צורך בשולחן וכסאות, לוח וגיר, הרצאות וספרים כדי ללמוד? לא. אפשר בהחלט ללמוד בעמידה, תוך כדי הליכה במסלול מטוטלת (המסייעת לריכוז אצל רבים), בשכיבה פרקדן – כל אחד ודרכו הוא. אפשר בהחלט ללמוד תוך כדי התנסות, בדיקה, חיפוש והתלבטות; אפשר ללמוד בעזרת משחקים (למעשה, זהו אופן למידה יעיל ביותר), שירים, תיאטרון, מישוש, פירוק, הרכבה – כל פעילות מעניינת היא פעילות מלמדת. אפשר ללמוד עם מורה, אפשר ללמוד לבד, בזוגות, בקבוצות; אפשר ללמד את המורה, אפשר ללמד תלמידים אחרים – כל הדרכים כשרות.

וכל זאת, כמובן, מבלי לוותר על עצם הלמידה ועל רמתה. להיפך – החופש נועד להניע ללמידה מתוך עניין, וכך הוא מיושם. האחריות ללמידה עדיין מוטלת על המבוגרים; הרי הילדים, כידוע, הם ילדים.

יש רצון, יש פתרון, יש ילדי פלפל ויש גם מורי פלפל. מה בעצם חסר? "פלפל" זקוק למקום פיזי הולם כדי להתקיים. בשלב זה אנו שוקלות מספר אפשרויות למיקום בית הספר. נשמח לסיוע והצעות נוספות בעניין זה. גם בעניין שכר הלימוד נשמח לעזרה: אנו מעוניינות לאתר תורמים שיוכלו להעניק מלגות לתלמידים. שאיפתנו היא לאפשר לכל ילד-פלפל ללמוד ב"פלפל", בלא תלות במצבם הכלכלי של הוריו. תלמידים (העולים לכיתות א'-ו') ומורים עם פלפל מוזמנים, כמובן, גם הם לפנות אלינו.

ושתהיה לכולנו למידה פוריה ומעניינת!

הכותבת היא ד"ר לפילוסופיה ובעלת נסיון עשיר במחקר ובהוראה של פילוסופיה, חינוך, וחינוך לחשיבה למחוננים, לסטודנטים, למבוגרים, לילדים, באקדמיה ומחוצה לה. אמא לשלושה. יוצרת אתר קסם – עולם של קסם לילדים ולהורים . פלפלית. לאתר בית הספר "פלפל" לחצו כאן