להיטים מהסרטים: המנוני הקולנוע הישראלי

הם צצו מתוך המסך, אבל נשארו איתנו גם מחוץ לאולם - בפה, בלב, במקלחת. לאורך השנים, הקולנוע הישראלי ניפק לנו להיטים מוזיקליים שהפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, ומנוגנים עד היום ברדיו ובטלוויזיה, מרגשים מחדש ולפעמים אף שולחים אותנו לצפות בסרטים עצמם. אנחנו נסתפק בינתיים בלהזכיר לכם את השירים - אותם שירים יפים ומוכרים שיצאו מהקולנוע הישראלי.

מגבירים את הקצב

"לי ולך" (מלים: דידי מנוסי, לחן: יוחנן זראי)

"מנדלבאום" לא ממש נכנס לקאנון של המוזיקה הישראלית, אבל "לי ולך" - הדואט של אריק איינשטיין וגאולה נוני מ"סאלח שבתי" (1964) - דווקא כן. לפחות כיום, בצפייה והאזנה לאחור, אפשר להגיד כי היה זה הלהיט המוזיקלי הגדול הראשון של הקולנוע הישראלי, וזה שסימן את הדרך לבאים אחריו. הפסקול אף יצא באלבום מצליח, ממנו זכור גם "משיח זקן" האוריינטלי בביצועו של כוכב הסרט חיים טופול.

חיים טופול מבצע את "משיח הזקן"

סרטו של אפרים קישון מהווה גם רמז לבאות: המעבר ממנדלבאום האשכנזי לשבתי התימני, ממזרח אירופי קר ומאופק למזרח תיכון חם ויצרי, מסרטי תעמולה פורמליסטיים לטלנובלות סנטימנטליות, מהכינור לדרבוקה. "סלאח שבתי" הוציא את השד העדתי המרקד מהבקבוק. קישון היה הראשון לזהות את המתחים החברתיים שמבעבעים מלמטה ומחלחלים החוצה דרך הסדקים שבחומה הלאומית הבצורה של הקולנוע הממסדי, וב-1971 יצר את "השוטר אזולאי".

הסרט בכיכובו של שייקה אופיר היה לשובר קופות בסדר גודל מקומי ומעטים מבין הישראלים של אז לא צפו בו. בין צאצאיהם יש כאלו שהחמיצו את המלודרמה העגמומית, אך סביר להניח שגם הם מכירים את "בלדה לשוטר" בביצועו של אושיק לוי - שיר הנושא הרגשני, ממש כמו הסרט.

"בלדה לשוטר" (מלים: אהוד מנור, לחן: נורית הירש)

יחסי מזרחים אשכנזים ביפו היו גם זירת ההתרחשות של הדרמה המוזיקלית "קזבלן" שיצאה ב-1973 בבימויו של מנחם גולן, ובכיכובו של יהורם גאון. גולן הרים את הטמפו, הכניס קצת אלמנטים מזרחיים וגייס את גאון - זמר-שחקן פופולרי ביותר, ששנתיים לפני כן יצר את "אני ירושלמי" הדוקומנטרי ובו הלהיטים "הנני כאן" ו"השר מונטיפיורי". גם "קזבלן" זכה להצלחה עצומה ולצד להיטים מוכרים כמו "כולנו יהודים" ו"יש מקום רחוק", סיפק המנון ישראלי שעד היום מתנגן תדיר בערוצי הרדיו השונים: "כל הכבוד".

"כל הכבוד" (מלים: דן אלמגור, לחן: דובי זלצר)

ראו קולנועני הבורקס כי טוב, וזימנו אל הקאסט זמרים-שחקנים כדי שיתנו גיבוי מוזיקלי לסרטיהם. כך למזל יגאל בשן ששר על "כוכבים לא משקרים" בסרטו של ג'ורג' עובדיה "שרית" מ-1974. אורי רווח לא כיכב על המסך של "רק היום", אולם רוחו שרתה על בכורת הבימוי של אחיו זאב מ-1976. הוא מבצע את מרבית השירים וחתום כזמר על שיר הנושא שזכה להצלחה.

"רק היום" (מלים: יורם טהרלב, לחן: יאיר רוזנבלום)

שלוש שנים עברו ואיתם גם המהפך הפוליטי, שנישא בין השאר על הגל התרבותי האוריינטלי ששטף את ארצנו. לא ששינויי השלטון הפחיתו את באופן משמעותי את המתח בין אשכנזים ומזרחים. מהמתח הזה ניזונה גם הקומדיה המוזיקלית "שלאגר" של אסי דיין ובהשתתפות שלישיית הגשש החיוור. מה שכן, הפעם אפשר היה לצעוק בגאווה "אני פרחה", וזה בדיוק מה שכוכבת הסרט עפרה חזה עשתה על המסך עם "שיר הפרחה" - להיט אלמותי שזכה לאינספור קאברים (הידוע מביניהם של דנה אינטרנשיונל). כיום אין ספק מי שלאגר גדול יותר: השיר, לא הסרט.

"שיר הפרחה" (מלים: אסי דיין, לחן: צביקה פיק)

הנשר פורש כנף

הקצב המוזיקלי-קולנועי גבר עם הדיסקו והמוזיקה המזרחית של הבורקס, אולם במקביל הרימו קולנוענים חדשים ראש, זקפו אוזן, ונשאו על גביהם את הרוק הישראלי. מי שפיתח את אופרות הרוק הקולנועיות בסוף שנות השבעים היה אבי נשר, ש"הלהקה" שלו מ-1978 היה לסרט פולחן, ושיר הנושא שלו בביצוע להקת הנח"ל ללהיט.

רק שנה עברה ונשר חזר עם "דיזנגוף 99" - דרמה קומית מוזיקלית, שבטאה מחאה מסוג אחר: לא עדתית, אלא בין-דורית. גידי גוב, גלי עטרי ואפילו רמי פורטיס הציצו מעל המסך וחשפו את פני החברה התל אביבית הצעירה והחרצופה, שמתריסה נגד ההורים השמרנים עם אהבה חופשית, סמים, וכן, גם רוקנ'רול ישראלי בועט, כמו "לגור איתו" שמבצעת ריקי גל.

"לגור איתו" (מלים: מירית שם אור, לחן: צביקה פיק) 

אחרי "דיזנגוף 99" התנסה נשר בבימוי סרטים רציניים יותר ומוזיקלים פחות, ואף ניסה את מזלו בהוליווד. שש שנים עברו עד שהחליט לשוב לז'אנר המוזיקלי שהטיב איתו כל כך עם "שוברים", אליו ליהק את מיטב המוזיקאים של אותם הימים (אריק סיני, סי היימן, יזהר אשדות). הפעם הסרט לא הצליח, אולם "שירו של שפשף" שמבצע מאיר בנאי היה לשיר שגור בפי כל. 

"שירו של שפשף" (מלים: יאיר ניצני, לחן: מאיר בנאי)

רגע, הוא שחקן? לא הוא זמר?

לרגע היה נראה כי בנאי בן ה-25 עומד להפוך לגרסה הצעירה של יהורם גאון, כשב-1986 הופיע כשחקן/כזמר בסרט "נאדיה" של אמנון רובינשטיין (לצד בן דודו יובל בנאי). גם פה גילם צעיר כשרוני וביצע את "חלומות אחרים", שבניגוד לדרמת הנעורים הזאת, פרץ אל מצעדי הפזמונים.

"חלומות אחרים" (מלים ולחן: מאיר בנאי)
 

מאיר בנאי לא היה הזמר הראשון שמלוהק לתפקיד דרמטי בסרט ישראלי. כאמור, יהורם גאון ויגאל בשן היו שם לפניו וכך גם ליאור ייני שמככב ב"לאן נעלם דניאל וקס" של אברהם הפנר מ-1972, ואף מבצע שם את "אגדה יפנית" (המוכר יותר דווקא בביצוע של אריאל זילבר). הקפיצה הזאת מאולפני ההקלטות לסט הצילומים הניבה לא מעט שירים שממשיכים להדהד בזיכרון הלאומי שלנו, ולכך נועדו ליהוקים אלו, שכן לא פעם הנפח המשחקי שניתן למוזיקאים היה שולי ביותר.

כך במקרה של בועז שרעבי, שמגלם ב"מאחורי הסורגים" (1984) של אורי ברבש את האסיר שלמה בן-אבו המכונה "הזמיר" - ציפור שיר בכלוב. המתיחות הגדולה בין האסירים לסוהרים פחות נוגעת לו, הוא צץ לרגל פסטיבל הזמר. שרעבי לא נדרש להפגין יכולת רגשית גדולה, אך הוא בהחלט עורר תגובות רגשיות חזקות עם "תני לי יד".

"תני לי יד" (מלים: שמרית אור, לחן: נורית הירש)

ב"החיים על פי אגפא" נשמר לדני ליטני מקום מרכזי. כפסנתרן הבית של הפאב התל אביבי האפל הוא מלווה את הדמויות וגם את התרחישים ההזויים והעגומים שמתרחשים בו. מנגד, השירים שלו - המינימליסטים, הכואבים - מכתיבים את הטון הרגשי של העלילה ואת הדיכאון הכללי שהיא משרה. למרות עגמומיותם, השירים של ליטני הפכו לשגורים בתחנות הרדיו ו"במקום הזה" נשאר כזה גם היום. 

"במקום הזה" (מלים: אסי דיין, לחן: נפתלי אלטר)

שירים במדים

כבר ראינו שחלק מהשירים שזכו להצלחה עשו זאת כשהלכו נגד הזרם הקולנועי והטעם המוזיקלי המקובל. מנגד, בשנות ה-80 (בעיקר במחצית השניה שלה) אפשר לראות חזרה לערכים השמרניים - כך במצעדי הפזמונים, שם רשמוו הלהקות הצבאיות (ובעיקר להקת הנח"ל) קאמבק, וכך גם על מסכי הקולנוע. 

הקומדיה "חמש חמש" (1980) של שמואל אימברמן היתה כזו. היא סיפרה את סיפורם של חבורת חיילים שמגיעים לקיבוץ, ומתעסקים עם הבנות המקומיות. סוג של תמימות שובבה בה השתלבה גם הילדה לילך גליקסמן, שבשיר הנושא החביב סוחפת אחריה את המבוגרים גדעון זינגר, זהרירא חריפאי ויעקב בודו, וגם את המאזינים למיניהם.

"חמש חמש" (מלים: אבי קורן, לחן: בני נגרי) 

ואז הגיעה מלחמת לבנון, ואיתה כל ההתלבטויות של הישראלים לגבי נחיצותן של ההרפתקאות הצבאיות בצפון, ולצידן דילמות מוסריות קשות. בין השאר לשם כך יצר אלי כהן את "שתי אצבעות מצידון" בחסות דובר צה"ל. הסרט זכה להצלחה אדירה, וכך גם שיר הנושא לו היו שותפים הבמאי עצמו שכתב את המילים (הלחין בני נגרי שהלחין גם את "חמש חמש") ובועז עופרי, שגם משחק בסרט כאחד מחיילי היחידה וגם מבצע את השיר - מעין שיר דיכאון, שהפך להמנון שביזות בצה"ל.

"שתי אצבעות מצידון" (מלים: אלי מדורסקי-כהן, לחן: בני נגרי)

אלון אבוטבול שפרץ לזירה המקומית כג'ורג'י ב"שתי אצבעות מצידון" (וכיום לזירה העולמית עם "עלייתו של האביר האפל"), עלה שוב על מדי ב' שלוש שנים לאחר מכן ב"אחד משלנו" של אורי ברבש. הפעם מדובר בסרט ביקורתי על הצבא וגידי גוב גוייס כדי לשאול "מה אתה בכלל יודע על אהבה?", ואיך זו משתלבת בצה"ל.

"מה אתה בכלל יודע על אהבה?" (מלים: אהוד מנור, לחן: אילן וירצברג)

ומהבגידות, הקנוניות הצבאיות וכיסויי התחת, לגרסאות הכיסוי של הקולנוע הישראלי - אלו הפכו יותר ויותר נפוצות בשנות ה-90 ואילך. כך למשל בסרט "שורו" של שבי גביזון מ-1990, אליו הוזמן ערן צור על מנת להשתתף בסצינה קצרה, בה הוא מדבר קצת ובעיקר מבצע את שירו של מאיר אריאל "נשל הנחש".

"נשל הנחש" (מלים ולחן: מאיר אריאל)

בהמשך גביזון השתמש בשירותיו של אהוד בנאי עם "טיפ טיפה" בסרטו "חולה אהבה בשיכון ג'" מ-1995. ארי פולמן צירף את ברי סחרוף ל"קלרה הקדושה" והוא יצק את השיר הנפלא "הניצוץ" אל קולה הג'ולי-קרוזי של שרון רוטר. היו אלו דמדומיו של הקולנוע הישראלי בכל הנוגע ליציאות המוזיקליות שלו.

עצוב, ממש עצוב. עצוב כמעט כמו שירו של אלי לוזון "גשם" - קאבר בעל גוון מזרחי משהו לשירה של להקת בנזין - שהוקלט לטובת הפסקול של "עפולה אקספרס", סרטה של ג'ולי שלז מ-1997. השיר הפך ללהיט גדול והחזיר את הצבע לפנים של לוזון, שקצת נעלם מאז "איזו מדינה". 

"גשם" (מלים: יעקב גלעד, לחן: יחיאל אמסלם)

ב-2002 הגיע "יוסי וג'אגר" של איתן פוקס ואיתו גם עברי לידר והקאבר שלו ל"בוא" של ריטה. כיום, עשור אחרי, אפשר להכתיר אותו כלהיט האחרון שהוציא הקולנוע הישראלי. משעשע כי בסצינה בה עולה ובוקע השיר מתוך הטרנזיסטור, אומר ג'אגר (בגילומו של יהודה לוי): "יו, ריטה", למרות שמדובר בביצוע של לידר.

"בוא" (מלים: מירי פיגנבוים, לחן: רמי קליינשטיין) 

אז איך קרה שהקולנוע הישראלי שהניב כל כך הרבה להיטים מוזיקליים, שנחרתו בתודעה הקולקטיבית שלנו, לא הצליח לחדור אותה בעשר השנים האחרונות? הרי לא חסרים סרטים שסחפו את הצופים לבתי הקולנוע, אולם משום מה, בכל הנוגע לפסקולים שלהם, הם לא הצליחו לחלחל פנימה. אפילו נינט טייב שגויסה על ידי אבי נשר לשיר הנושא של "סוף העולם שמאלה" (2004) לא פרצה את המחסום הקאנוני.

אפשר כמובן להפנות אצבע לעבר היוצרים - הקולנועיים והמוזיקליים - אבל ככל הנראה האשמה היא בנו, הצופים והמאזינים. אנחנו ועור התוף הפילי שפיתחנו

בסביבה גדושת המראות והצלילים סביבנו. טלוויזיה רב ערוצית, רשתות חברתיות, יוטיוב ורדיו אינטרנטי הפכו את העולם המוזיקלי שלנו לקאקפוניה.

פעם סרטים חדשים היו פלטפורמה מצוינת להפיץ שירים חדשים, והקליפים היו בעצם טריילרים - היום מדובר בטיפה בים. גם הוליווד הרי לא מוציאה יותר להיטים בסדר גודל של שירי "פלאשדנס", "פוטלוס", "שומר הראש" או "טיטאניק". ואם הם הגדולים נכנסים מעין אחת ויוצאים מהאוזן השניה, אז מה לנו הקטנים יש להתלונן. 

• הקטעים מהסרטים באדיבות סרטי יונייטד קינג, משה ולאון אדרי.