"נקודת שבירה": תא מטען בלי מטען
אפשר להעריך את יוצרי "נקודת שבירה" על ניסיונם האמיץ לייצר מותחן אפקטיבי המתרחש בזמן אמת ובזירה סגורה ומוגבלת. הבעיה היא שהניסיון לא צולח, והסרט מאכזב
יש סיבות טובות להעריך את המגבלה המשולשת שלקחו על עצמם יוצרי המותחן "נקודת שבירה" ("Brake"). לכל אחת ממגבלות אלו יש אפקט תכליתי בסרטי מתח, אך כל אחד מהם גם מציבה אתגר בפני יכולת הבימוי והמשחק.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ראשית, שימוש מסגרת הזמן המשקפת ביחס של כמעט 1:1 את זמן ההתרחשות - מגבלה המותחת את גבולות האמינות של המתרחש, אך כשהיא מצליחה, היא מעצימה את האינטנסיביות של כל רגע. שנית, היצמדות לנקודת ידע של גיבור בודד, כך שהפרספקטיבה המוגבלת שלו אמורה ליצור הזדהות עמוקה המעוררת תחושת חרדה ומתח עזה. אבל זה מותנה ביכולת ליצור דמות מעניינת מספיק בכדי שתוכל לשאת על גבה מיקוד זה.
הבחירה השלישית בולטת בקיצוניותה: למקם את הרוב המכריע של ההתרחשויות בטריטוריה מצומצמת וסגורה. בסרט זה זהו המרחב של ארון הפלקסיגלס שבו כלוא סוכן ה-CIA ג'רמי ריינס (סטיבן דורף) החל מתחילת הסרט. הגברת החרדה באמצעות יצירת מועקה קלאוסטרופובית בקרב הצופים היא סוג של הליכה על סף. היא יכולה לתרום לאינטנסיביות של החוויה גם לעורר תחושת אי נוחות שרוב הצופים יעדיפו להימנע ממנה.
הגבלה אחרונה זו מולידה גם בעיה בפיתוח העלילה: עם מספר מועט של אירועים שהגיבור יעבור במיקום מוגבל זה - הסרט ישעמם; עם עודף אירועים - אמינות הסרט תעלם במהרה. זהו גם הכשל שבא לידי ביטוי במקרה שלפנינו.
סף שבירה נמוך
הבמאי גייב טורס (הרקע שלו בסדרות תעודה טלוויזיוניות) והתסריטאי טימותי מניון (תסריט ראשון של פיצ'ר) לא מצליחים לעצב דמות וסדרת אירועים אמינה. דורף עושה כל שביכולתו: מתפתל, חובט, נוהם וצועק, אך לא מצליח להתגבר על מגבלות הכלא בו הם שמו אותו. הדמות לא מעניינת מספיק, מכיוון שהיא ביסודה קלישאה של הסוכן בעל הפגמים האישיותיים, אך זה שלעולם לא יפגע בביטחון מדינתו.
האירועים בסרט מזנקים במהירות במעלה סולם היעדר האמינות, עד שבסצנות הסיום הם מגיעים לשיא שהוא צפוי כפי שהוא מופרך. רוב הצופים יחושו, בצדק, כי הם בזבזו זמנם על מותחן נחות.
הסוכן ריינס מתעורר בתוך ארון סגור שנמצא על כלי רכב בתנועה. מולו שעון דיגיטאלי שספרותיו האדומות מאירות את חלל התא והוא סופר לאחור. כל כמה דקות, עם איפוס השעון, הוא ייחשף לעוד אלמנט בהתעללות המתוכננת. לצידו מכשיר קשר שמאפשר לו לתקשר עם אדם שהוא, ככל הנראה, אסיר נוסף הנתון במצב דומה. המכשיר הסלולארי שהושאר בארון מאפשר לו ערוץ תקשורת נוסף.
רק צופים תמימים במיוחד יקבלו את ערוצי התקשורת של הגיבור לעולם החיצוני ללא חשדנות. עד כמה התמונה שמצטיירת לגבי מה שמתרחש מחוץ לארון אמינה? קולות, טלטלות ויכולת להציץ מבעד לחרך החושף סנטימטרים מהעולם החיצוני - כלו אלו רחוקים מלצייר תמונה ברורה ואמינה. ההשערות לגבי הטוויסט העלילתי שיגיע בסוף הסרט עולות כבר בראשיתו, וכעבור כמעט 90 דקות צופים רבים עתידים לגלות כי הם צדקו.
מדוע חטפו אותו? בגלויה המוכנסת לארון מופיעה תמונה הבית הלבן בליווי דרישה שהוא יספק את מקום "הרולטה". כלומר לבונקרים שבהם מוגנים הנשיא ועוזריו הבכירים במצבים של משבר קיצוני. הקולות החודרים לארון רומזים שיש אירוע טרור בהיקף גדול המתבצע ברגעים אלו, וגורל האומה מוטל, כך נראה, על כתפיו של הסוכן. הנה הנמקה ראויה לשלל ההתעללויות שהוא יעבור במהלך הסרט.
שטח צבאי סגור
נקודת המוצא מזכירה את "Buried" מ-2010 - בו ראיין ריינולדס גילם נהג משאית שנקבר בארון מתים בעיראק בעודו בחיים. בשני הסרטים הכליאה מהדהדת תחושה של אימה קלאוסטרופובית וחוויה שיש בה ממד פרנואידי. כליאה בתוך ארון, וקשר לא אמין באמצעות מכשיר סלולארי לעולם החיצוני. התעללות פסיכולוגית בדמות הכלואה, המהדהדת פחדים שאוחזים בחברה האמריקאית בעשור האחרון.
בעוד ש"Buried" התרחש בעיראק, ושיקף תחושת חוסר אונים במלחמה בטריטוריה לא מוכרת, "נקודת שבירה" נוגע - לפחות על הנייר - בחרדה מפני טרור על אדמת ארה"ב וחששות קונספירטיביים כלפי מקור הרוע האמיתי בחברה האמריקאית.
אך האם יש לסרט מה לומר מעבר להיותו גילום של סיטואציה המעוררת תחושת אי נוחות בצופים? העלילה היא אוסף של תחבולות סאדיסטיות, ושל תחושת אי ודאות מוחלטת. כשהסרט מגיע לנקודה בה רצף זה אמור לשאת משמעות עבור הצופים - ערוותו נחשפת. "ההסבר" מקצין את מידת חוסר ההיגיון של ההתרחשויות שהיו בו עד שלב זה, ומותיר את הצופה עם לא יותר מהשתוממות על הסוף המגוחך.
