זיכרון ילדות משבועות: כך הקשתי על הרב ש"ך
אחי הציע שנשאל את הרב ש"ך שאלה, כי כולם שואלים. נדחפנו בין הבחורים, למדנו אז בבית הספר פרק ״אלו מציאות״ ואילתרנו שאלה רטורית. הוא ענה לנו בסבלנות של גדול הדור. כשסיים, לחשתי לאחי בשקט: ראית כמה זמן הוא חשב עד שענה לנו?
ליל שבועות בשבילי זה זיכרון ילדות מתוק כזה. לא ישנים כל הלילה, הולכים עם אבא לישיבה - לפוניבז', שם למד. גם אנחנו רצינו להיות יחד איתו בתיקון ליל שבועות. בחורי ישיבה ללילה אחד, ממש תורתנו אומנותנו.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
אבא הסכים בתנאי אחד: שאחי ואני נישן כמה שעות בערב החג, תנאי לא-קל לילדים שובבים. אמא קילחה אותנו, פיג׳מה אותנו בפיג׳מות כאלה של פעם, עם פסים, השחילה אותנו למיטות בזה אחר זה, הגיפה את התריסים, כיסתה בשמיכת פוך, נשקה לראשנו באהבה של אמא יהודיה. לפני שיצאה מהחדר, אמרה, בקול מורתי, מי שרוצה להיות ער כל הלילה צריך לישון חצי יום, מעין נוסחה. אני למדתי בחיים, לא שואלים שאלות על אריתמקה יהודית.
פגישה עם הרב ש"ך
בערב התלבשנו חגיגי. חולצה לבנה, מכנסיים כהים - כאלה עם גומי מאחורה, נעלי לאק שחורות בוהקות של חנונים. אמא סירקה אותנו בקפידה, אבא כבר חיכה לנו ליד הדלת, בדרך לתפילה. יצאנו יחדיו, אני לימינו אחי לשמאלו, חיוך רחב מרוח לנו על הפנים מצד לצד, הסתכלתי על כל עובר ושב במין חשיבות כזו, ששמורה רק למבינים בלבד. מבט שאמר רק לי, אני הלילה הולך להיות "המתמיד" של הישיבה.
התמקמנו במקומות הקבועים שלנו, אבא רצה להראות לי בסידור היכן מתחילה התפילה, הסטתי את ידו, אני יודע אבא, אני הרי בחור ישיבה הלילה, הרי נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אני ישן, הלילה הזה ישנתי כדי להיות ער. הנחתי את הסידור על הסטנדר שמולי, השענתי אותו קדימה, זווית אלכסונית, קורדינציה השמורה רק לבחורי ישיבה, היודעים להחזיק אותו כך מולם. עשיתי כמותם, לא משנה שגובהו היה כמעט כפול ממני. היום זה הפוך.
חרותה לי בראש תמונה מדהימה כזאת. מי שבתור ילד לא ראה ליל שבועות בפוניבז', לא ראה מבט מרהיב כזה מימיו. אלף חולצות לבנות מתנדנדות מול גמרות פתוחות, בחלל הישיבה נשמע קול התורה, מתנגן, מין וואקליות יחודית. אמר אביי, אמר רבא, לא קשיא, יא בא בם בם,
אבא לא הרים את עיניו מהספר, אני כן, בודק כל נורה בכל נברשת, כל בחור שניגש לארון ספרים לקחת איזה ספר, אני במבטים הולך איתו, מפעם לפעם אחי ואני קמים, הולכים לסרוק שטח, לראות מי לומד, אנחנו כבר למדנו מספיק, רואה כלומד, שומע כעונה, מרן הרב ש״ך זצ״ל ישב ב"מזרח". הלכנו לראותו שקוע בסוגיה, הצצנו בזהירות, מראה כהן.
אחי הציע שנשאל אותו שאלה, כי כולם שואלים. נדחפנו בין הבחורים, למדנו אז בבית הספר פרק ״אלו מציאות״. אילתרנו שאלה רטורית, הוא ענה לנו בסבלנות של גדול הדור. כשסיים, לחשתי לאחי בשקט, אתה רואה, הקושיה שלנו הייתה קשה גם לו, ראית כמה זמן הוא חשב עד שענה לנו...
בחזרה הביתה
לקראת הנץ החמה התחילה תנועה ערה, התארגנות לתפילה, כל האלף האלה פצחו בשירה, "טוהר כלה מאוד נתעלה" בקבלת תורה הקדושה מסיני, אהה אהה, חזו חזו בניי בניי חביביי, ניגון מלא דבקות, מלא רגש יהודי, מלא עוצמה, ניגון שמחלחל לך לתהומות, שמעיף אותך על עצמך, נותן לך לרחף בין מציאות לדמיון.
בין הילדות דאז למי שאני היום, בגרתי, לא זכיתי ללמוד שם, למדתי במקבילה הירושלמית - ישיבת
מיר. אחי, שהגה את הקושיה, ששאלנו את הרב ש״ך, כן זכה.
חזרנו הביתה לאחר תפילת שחרית, אמא פתחה לנו את הדלת, חיכתה כל הלילה, לתלמידי חכמים שלה, שכל הלילה לא היו במיטות שלהם, בחיוך מלא עונג שאלה "נו איך היה", קפצתי ואמרתי, "את יודעת אמא, אפילו הרב ש״ך, שהוא ראש ישיבה, בקושי ידע לענות לנו על הקושיה ששאלנו אותו". היא ליטפה את ראשנו בחום, הגניבה מבט חטוף לאבא, ששניהם הבינו, שקשה קושיה של הילד הקטן שלה, יותר משל תלמיד חכם.
אני בטוח היום, שבסתר לבם, אז, הם קיוו שתורתי תהייה אומנתי כל השנה, ולא רק בליל שבועות...
- הכותב הוא סמנכ"ל "קו - עיתונות דתית" - ליצירת קשר
לפנייה לכתב/ת 
