הישרדות, גרסת המציאות: העולם שייך לצעירים
את העונה הנוכחית של "הישרדות VIP" ניתן להכתיר כמייצג הנאמן של הקונפליקט הבין-דורי, שהופך את החברה שלנו בדיוק למה שהיא היום: מבוגרים - אאוט, צעירים - אין. לא נותר אלא לקנא בחברה החרדית שבה יינות משתבחים עם השנים
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- מסע הייסורים בדרך לגיור
- קרב youtube: מעמד הר סיני – היה או לא היה?
- גולש, הצטרף לחיפוש אחרי כתר ארם צובא
לא יכולתי להישאר אדישה לנוכח ניסיונותיהם הנואשים של השלושה להילחם בכריזמה מתוחת העור של תורג'י (איתי תורג'מן) ואנה (ארונוב), כשכל מה שיש להם לעשות אל מול הקומבינה התל-אביבית הצעירה והמתפרצת הזאת, הוא להיאבק על סדר ההדחה שלהם, ולשמור את ניסיון החיים לעצמם.
את העונה הנוכחית של "הישרדות VIP" ניתן להכתיר כמייצג הנאמן של הקונפליקט הבין-דורי, שהופך את החברה שלנו בדיוק למה שהיא היום: מבוגרים - אאוט, צעירים - אין. ג'מצ'י אאוט - נטלי דדון אין.
געגועיי לרשמיות של ימי התיכון הדתי
הצפייה בסדרה החזירה אותי לימי התיכון הדתי, לאותו טקס קבלת פנים קבוע שהתבצע כל אימת שנכנסה מורה לכיתה. מרגע שרגלה הייתה עוברת את מפתן הדלת, כולנו היינו נעמדות לאות כבוד עד שהורשינו לשבת. היו שהגדילו לעשות, והקפידו לדבר לרבנים ולמחנכות בגוף שלישי ("הרב אמר", "המורה ביקשה").
בתקופתו חשבתי שמדובר בנוהל מעיק. "מי צריך את כל הרשמיות הזו?" שאלתי את עצמי. אבל היום, כשבן ה-7 שלי אומר לי: "אמא, את לא תגידי לי מה לעשות" וטורק את הדלת בפרצופי, אני מתחילה לחשוב שלא היה מזיק שתהיה קצת רשמיות בינינו. זה הרי רק עניין של זמן עד שהוא יגדל ויתפתח, ואני המבוגרת אצטרך להקשיב לו, כשהוא מסביר לי בעצבים, איך מפעילים את הרכב המעופף החדש - ממש כמו שאני הסברתי לסבתא שלי בעצבים איך מחממים שניצל במיקרוגל, וראיתי את המבט הנבוך בעיניה. מבט של "תם זמני. איני רלוונטית יותר".
אני מתבוננת ברבבות החרדים שליוו בחודש מרץ האחרון את האדמו"ר מוויז'ניץ שהלך לעולמו בגיל 95, ובעשרות-האלפים שעדיין מתפללים לשלומו של הרב יוסף שלום אלישיב בן ה-102, ומתמלאת קינאה באותה חברה שבה יינות משתבחים עם השנים, ולא להיפך.
כולם מתבגרים בסוף
מולם הולך ומתפתח לו דור שונה בתכלית: דור של תורג'י, וברית "העולם שייך לצעירים" שלו. אותו דור שלא מקבל לעבודה אנשים מעל גיל 40 כי חל עליהם חוק התיישנות; אותו דור שבגללו מירי אלוני שרה היום ברחבת שוק הכרמל ומתפרנסת מנדבות; אותו דור שמצמיד לסבתא שלו פיליפינית, ומגיע לבקר אותה אחת לחודש, ואותו הדור שצופר בזעם לקשישה שחוצה את הכביש לאט מדי.
אפשר להגיד הרבה דברים על עודף הכנות של דורון ג'מצ'י במועצת השבט שבה הודח, אבל אמירותיו המרגיזות אינן בהכרח מנותקות מהמציאות. ג'מצ'י הצביע על כמה מהרעות החולות של חבריו הצעירים לשבט, כשציין את משימת החסינות הראשונה והעדפתה של נטלי דדון ו"שלל" יתרונותיה הפיזיים, על פני ניסיון החיים של איריס בראון המבוגרת. לא היה להם נעים לשמוע, אז צעירי שבט "דאנג" העדיפו להדיח את המבוגר האחראי, ולהישאר בחברת מבוגרים-ילדים כמו בוקי נאה ואיתי שגב, שלא מעייף מדי להעניק להם כבוד.
היחס המזלזל במבוגרים נודף כמעט מכל סצנה בתוכנית. בין אם אלה עורכי הווידיאו של "הישרדות", שלא חשבו שיש משהו בלתי מכובד בהצגה של איש משפחה מבוגר ועב כרס כבוקי נאה, כשהוא עט בכל כוחו אלי משטח סבון, ומחליק בחוסר אונים אל מול חבריו לשבט שמתפקעים מצחוק; ובין אם זה תורג'י שלא היסס לפנות לגבר שמבוגר ממנו בשני עשורים (עזאם עזאם), ולהודיע לו שכדי להיות בברית הנחשקת שלו, מוטב שיילך לפצח קוקוסים בשקט וייתן את הקול שלו בהצבעות. מי שטען בקטעי הראיונות ש"גבריאלי הורידה למשחק את המכנסיים", הוריד לחברה שלנו את התחתונים.
המלך תורג'י הראשון ונתיניו, מבושמים משיכרון הנעורים, שכחו שבסוף כו-לם מזדקנים. יום יבוא וגם את מקומם על המסך יתפסו צעירים חצופים שסיימו את "בית צבי" לפני יממה. יום יבוא וגם הם יאלצו לכתת רגלים מאודישן לאודישן, רק כדי לגלות שהם מבוגרים מדי לתפקיד הנחשק. ואז נראה אותם אז מתניעים את המכונית המעופפת וחוזרים הביתה עם הזנב מקופל בין הרגליים, כדי לטבול את הביסקוויטים בתה.
לפנייה לכתב/ת 
