מגילת רות - בלי סוף: מסע הייסורים בדרך לגיור
הנס ופרדריקה חצו מדי שבת את הגבול מבלגיה להולנד, ועשו את הדרך לקהילה היהודית ברגל. יהודה עבר גיור בדרום-אפריקה, אך לא יכול היה להיפגש עם אהובתו הדתייה בישראל. שני סיפורי גיור שמוכיחים כי האהבה ליהדות מנצחת את המכשולים
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- קרב youtube: מעמד הר סיני – היה או לא היה?
- זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת במדבר
- גולש, הצטרף לחיפוש אחרי כתר ארם צובא
מסע שכזה עברה פרדריקה מבלגיה. בשנות העשרים לחייה החלה להתעניין ביהדות, ועם הזמן הלכה והתקרבה לעולם היהודי. בעקבותיה החל גם בעלה, הנס, לגלות עניין במנהגים ובהלכות. הזוג אימץ לעצמו אורח חיים יהודי, ומכיוון שהתגוררו בעיר ללא קהילה יהודית, הם נהגו לחצות מדי שבת את הגבול להולנד השכנה, וללכת ברגל מרחק רב עד לעיר מאסטריכט, שם נטלו חלק בפעילות הקהילה.
לאחר תקופה ממושכת החליט הזוג למסד את הקשר שלו עם היהדות ולהתגייר, אך גילה כי אין גוף בבלגיה או בהולנד שדרכו ניתן לעבור את הליך הגיור. בצר לו פנה הזוג למכון "עתים", עמותה המסייעת בהתנהלות מול הממסד במגוון נושאים, תוך התמחות בגיור. הרב ד"ר שאול פרבר, מייסד המכון, הסביר לפרדריקה ולהנס שהליך הגיור איננו פשוט במדינת ישראל, והופך לקשה וסבוך אף יותר כאשר מדובר במתגיירים שאינם אזרחים ישראלים.
"הבנו היטב שאנחנו עומדים בפני תהליך ארוך ומורכב, והיינו מוכנים לעשות כל שיידרש על מנת להפוך ליהודים", מספר הנס, היום חיים. "רצינו לנהל אורח חיים דתי-לאומי ולא חרדי, אך קשה לנהל אורח חיים שכזה באירופה. לכן רצינו לעלות לישראל ולהשתקע בארץ".
גיור וחתונת בזק
הנס ופרדריקה הגישו בקשה לבית הדין, שהפנה אותם, על פי הנוהל, לוועדת החריגים המטפלת בבקשות גיור של מי שאינם מחזיקים
באזרחות ישראלית. אך למרות כל המכתבים וההמלצות שהביא עימו הזוג מן הקהילות האורתודוקסיות בבלגיה, הם לא הצליחו לקבל אישור שיאפשר להם להגיע לארץ ולהתגייר. "במהלך השנים נולד לנו ילד, מה שהגביר עוד יותר את הרצון שלנו להשלים את הליך הגיור בהקדם האפשרי, על מנת שבננו יוכל לגדול כיהודי בארץ ישראל", הם מספרים.
לאחר שלא הצליחו להתמודד עם המערכת הביורוקרטית של משרד הפנים, אורגנה להם פגישה עם שליח בית הדין, כדי שיוכלו להציג בפניו את סיפורם האישי. לאחר משא ומתן ממושך קיבלו פרדריקה והנס אישור להופיע בפני ועדת החריגים, ולאחריה זימון לבית הדין הרבני שהתרשם מאוד מרצונם להתגייר ומשליטתם בחומר - והחליט לגייר אותם בו במקום.
התנאי היה אחד: להינשא עוד באותו היום, על מנת לפרק את המוקש ההלכתי שבו שני יהודים גרים ביחד כאשר הם לא נשואים. רצה הגורל ובאותו היום הורה לוח השנה על התאריך י"ח בתמוז, יום לאחר תחילת שלושת השבועות של ימי בין המצרים, שבהם על פי המסורת נהוג שלא לערוך חתונות. בהחלטה חריגה, נתן בית הדין אישור מיוחד לזוג להינשא בשלושת השבועות, וכבר באותו הערב הם עמדו תחת החופה, ונישאו כדת משה וישראל – כחיים וציפורה.
טקס הנישואין שאורגן במהירות הבזק, נערך בחצר ביתו של הרב פרבר. מי שליווה אותם לאורך הליך הגיור מתחילתו ועד סופו, היה גם זה שחיתן אותם, ובכך למעשה סגר מעגל. ארבעה חודשים לאחר מכן השלים גם בנם המשותף את ההליך, ולאחרונה התגיירה ביתם השנייה, והמשפחה חיה ברעננה. "בהתחלה זה נראה כמו מסע בלתי אפשרי, והיו רגעים שהתקשינו להאמין כי נצליח לסיים את התהליך. אך לשמחתנו ההתעקשות וההתמדה השתלמו בסופו של דבר", מסכם חיים.
כשהאהבה פוגשת את הבירוקרטיה
הסיפור של חיים וציפורה אינו נדיר, ומדינת ישראל על מסלולי הגיור השונים שלה, עודנה כושלת במתן מענה לבעיות רבות המתגלות בהליך הגיור.
בכל פעם כשאני מגיע למכון "עתים" במסגרת עבודתי, הטלפון לא מפסיק לצלצל, כשעל הקו אנשים הנמצאים בשלבים שונים של הליך הגיור, אך מתקשים להתמודד בעצמם עם הקשיים המתגלים במהלך הדרך.
קחו למשל את טימוטי מדרום-אפריקה. עוד לפני שאכל מרור לראשונה בחייו בליל הסדר, הספיק לשבוע מרורים בניסיונות לעבור בשערי היהדות. טימוטי עבר גיור אורתודוקסי בדרום-אפריקה, בקהילה שהגיור בה נחשב מחמיר במיוחד. אחוז גבוה מן הניגשים לבחינות לא מצליח לעבור אותן.
לאחר שסיים את הליך הגיור בהצלחה, הוא שינה את שמו ליהודה, ובעצת רבו הגיע לישראל כדי ללמוד בישיבה בירושלים. אך מכיוון שבית הדין בדרום-אפריקה גילה שהוא לא מתפלל שלוש תפילות במניין בכל יום, לא נמסרה לו תעודת הגיור, למרות שההליך הושלם באופן סופי. ללא תעודת הגיור, לא הצליח יהודה לקבל בישראל ויזת סטודנט שתאפשר לו לשהות בארץ, ובסוף שנת הלימודים הוא נאלץ לשוב לדרום-אפריקה.
במהלך שנת לימודיו בירושלים הכיר יהודה את רונית, בחורה דתייה ממרכז הארץ, והשניים הפכו לזוג. "הוא סיפר לי שהוא מאוד רוצה לחזור לישראל ולעשות עלייה, ואני כמובן שמחתי מאוד", מספרת רונית. "יהודה טס חזרה לישראל, אך לתדהמתו כאשר נחת בנתב"ג - אמרו לו שאין לו אשרת כניסה לארץ, והעלו אותו על מטוס חזרה לדרום-אפריקה. המקרה קרה ביום שישי בצהריים, כך שלמעשה מדינת ישראל הכריחה יהודי שומר מצוות לחלל שבת, מפני שלא האמינו לו שהוא באמת יהודי.
"הם אפילו לא אפשרו לו להתקשר אלי, כך שכל הזמן הזה נאלצתי לחכות באולם מקבלי הפנים, ולחזור הביתה רגע לפני כניסת השבת מבלי לדעת מה קורה עם יהודה עד מוצאי שבת. גם לאחר צאת השבת אף אחד לא הצליח להסביר לי מדוע שלחו אותו בחזרה".
התיק עם האישורים הלך לאיבוד
רונית פנתה למכון "עתים", כדי שיסייע לה להשיג אשרת כניסה עבור יהודה דרך משרד הפנים. "הגעתי למשרד הפנים עם כל המסמכים הרלבנטיים, ושם נאמר לי שנפתח ליהודה תיק והעניין יסודר תוך מספר שבועות". למרות זאת, האישור התבושש להגיע, ובשלב זה נתגלתה הביורוקרטיה הישראלית במלוא כיעורה, כאשר רונית מטורטרת בין הלשכות השונות, ובכל אחת יש מי שמסיר אחריות וטוען כי העניין תקוע אצל מישהו אחר.
היא נאלצה לחזר שוב ושוב אחר פתחי משרדי הממשלה השונים, כדי לנסות להבין מדוע הזמן חולף ושום דבר לא זז, עד שהתברר שהתיק עם האישורים הלך לאיבוד, ואין איש יודע היכן הוא.
"חזרתי מיואשת למכון 'עתים', ובעזרת הקשרים שלהם הצלחנו להפעיל לחצים על הדרגים הבכירים ביותר", היא מספרת. "רק אז מישהו שם לקח את העניין ברצינות, ותוך כמה שעות הבטיחו לי שהוויזה של יהודה תחכה לי ביום העסקים הבא - ואכן כך קרה".
המירוץ המתיש לקו הסיום של הגיור
רונית קיבלה את הוויזה המיוחלת כמה ימים לפני ליל הסדר האחרון, וכשיהודה שמע את הבשורה, הוא ניסה למצוא טיסה פנויה
מדרום-אפריקה לישראל בדקה ה-90. כמה שעות לפני שנכנס חג הפסח, כששולחן הסדר כבר ערוך - נשמע דפיקה בדלת, ובפתח עמד יהודה. כך חגגו השניים את ליל הסדר ביחד.
"אם לא הייתי כאן כאזרחית ישראלית שאכפת לה, ומוכנה להילחם עבורו - ספק רב אם יהודה היה מצליח לעלות לארץ", מסכמת רונית. "מדינת ישראל מקבלת בזרועות פתוחות המון עובדים זרים, אבל יהודי שעבר גיור אורתודוקסי בחו"ל ומגיע לכאן כיהודי דתי, שרוצה לבנות כאן בית ולהקים משפחה - נאלץ לעבור מסכת ייסורים".
- הכותב הוא חלק מצוות מכון "עתים".
לפנייה לכתב/ת 
