גלויה מקטמנדו: כך הפכנו להפקה הכי חסידית
הסוד הגדול של "קטמנדו" היה יצירת השפה החב"דניקית שההפקה סיגלה לעצמה. כל ארוחה הפכה ל"התוועדות", ופה ושם היה אפילו דיבור על "שטוערם" או "לכתחילה אריבער" - וכך נוצר חיבור מיוחד, ממש כמו בעלילת הסדרה
כשנעניתי בחיוב להצעה להיות יועץ ומלווה אמינות ל"קטמנדו" עוד לא ידעתי מה עתיד לעבור עליי, ועד כמה חיי עומדים להשתנות.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- מחברי "תורת המלך" לא יישפטו? מצוין!
- המדינה תממן רבנים רפורמים וקונסרבטיבים
- הפרסומות הכי דוסיות: בואו לגור בנווה מגזר
הכול התחיל בפגישה ראשונית עם מיכאל מושונוב וניצן לברטובסקי (שמוליק ומושקי) בבית קפה תל-אביבי. "למרות שאני חובש כיפה, לא באתי לשמש דוגמה, אלא רק להעביר המידע", פתחתי את השיחה עם מהמסר שביטל את התקווה הסמויה שקיימת במגזר, שבזכות התפקיד שלהם - או יותר נכון, שבזכותי - השחקנים יישבו בקסם ויאמצו את פריטי הלבוש שאיתם שיחקו ויחזרו בתשובה. זה היה בעיניי סוד ההצלחה.
הימים שבהם הציגו את דמות החרדי עם זקן מודבק בצורה לא אמינה, עיניים מפולבלות ומכוונות כלפי מעלה, פיו ממלמל פסוקי תפילה ללא הרף והוא מתעסק בעיקר בגלגולי נשמות הם מזמן נחלת העבר. הצופה הממוצע מבין כשעובדים עליו, ולכן אחת המשימות המרכזיות עד לטיסה הייתה להדק התסריט ולהתאימו בצורה המדויקת לאורך החיים ולצורת החשיבה והאידיאולוגיה החב"דית, ששונה מאד משאר המגזרים הדתיים.
במקביל, כמובן שהיה צורך להדריך השחקנים לקראת המשימה. שבת בכפר חב"ד עם מיכאל וניצן הייתה חוויה מיוחדת. למרות שהעברתי שם את מיטב שנותיי, הייתה זו אפשרות לקבל פרספקטיבה אחרת, ולהביט על הדברים מהצד. לשים לב לפרטים הקטנים - איך חב"דניקים מתנדנדים בתפילה (כן, מתברר שגם תנועת הנדנוד שונה), איך הם מדברים, איך הנשים חובשות פאה, איך הגברים מסרקים את הזקן ואיך אומרים לחיים בלי לגמור מהכוסית למרות ההפצרות.
נוסעים לקטמנדו
יועץ אופנה ותסרוקות. סוגר מחשופים ושסעים בחצאיות. מעצב כובעים ומכפתר חליפות. מלמד פסוקי תפילה, מטבעות לשון תנועות גוף וניגוני חסידים.
מוצא את עצמי מסכן את חיי, רכוב על אופנוע כשיד אחת על כתפו של האופנוען הנפאלי והיד השנייה חובקת ספר תורה, נוסעים במהירות שיא בסמטאות קטמנדו ומבהילים בדרך גם כמה פרות קדושות (וכאן זו לא מליצה) - והכול כדי להספיק את הסצינה הבאה.
עם הכול הסתדרתי, אבל לחשב את הימים שבהם מיטות השלוחים אמורות להיות מחוברות או מופרדות - זה כבר היה יותר מידי בשבילי. בשלב מסוים שחררתי, אז יסלחו לי מראש כל מחשבי הנידות.
כולנו חב"דניקים
אבל לא על זה רציתי לספר לכם, כי הסיפור והסוד הגדול של ההפקה הזאת היא יצירת השפה החברתית המדוברת בהפקה, והפיכת הסלנג החב"די לדבר הכי קול בחבורה. כל ארוחה ומפגש חברתי הפכו ל"התוועדות" - וכבתוך שבוע אפילו מונה "משפיע" להפקה. ופה ושם אפילו היה דיבור על "שטוערם" (בלגן) או "לכתחילה אריבער" ועוד כמה הברות שאתם אולי לא הכרתם. וככה, פתאום הרבה יותר פשוט לסגור פינות עם הבמאי והשחקנים לסצינות הבאות.
מהר מאוד כולנו הרגשנו, בהשראת הסיפור שאנחנו מספרים, ואולי גם קצת בהשראת הנזירים הטיבטים של המקום וצלילי החלילים שלהם, שהילה
רוחנית עוטפת אותנו, ואנחנו בסוג של משימה מאוד גדולה.
מצאתי עצמי מתרגש המון. התרגשתי כשהבנתי שאנחנו הולכים לספר על "איך מחברים" ועל כל מה שיפה ומאחד בעם ישראל. התרגשתי מכך שהסדרה הזו אולי תסייע לניפוץ סטריאוטיפים וסטיגמות. וגם מתברר שהחינוך החב"דניקי שעליו גדלתי עדיין זורם בעורקיי, כי התרגשתי מעתם ההשתתפות בלספר את סיפורם של שלוחי חב"ד. כי לראות איש הפקה נפאלי מספר על הרבי מליובאוויטש לשוטר תנועה נפאלי גם כן, שבעקבות זה סוגר את התנועה לצילומים - אותי זה מרגש.
כך, חבורה של אנשים שונים, שהמציאות מצאה אותם כל-כך רחוק מהבית ומכל מה שמוכר ורגיל, התאהבה והתחברה. ממש, אבל ממש כמו בעלילת הסדרה.
לפנייה לכתב/ת 
