הסמארטפון: מכשיר קשר או חוסם תדרים?
חיבור יציב וקבוע לעולם או אמצעי להימלט מסיטואציות חברתיות ולהימנע מאינטראקציות פנים אל פנים? כלי לעדכון במידע או אוביקט מעבר שמשחרר החוצה חרדות וחסכי ילדות כואבים? הפסיכולוג ד"ר עופר מאורר סבור שהמכשירים הסלולרים מעמידים בפני האדם המודרני קשיים חדשים, וטוען שכשהקשר איתם אינטנסיבי - אולי אפילו אובססיבי - הוא חושף את החרדות העמוקות ביותר שלנו ויוצר מצב של "חיים לצד החיים"
בשנים האחרונות הפכו הטלפונים הסלולריים לחלק בלתי-נפרד מהתרבות המערבית, והם תופסים מקום של כבוד ביומיום הכלכלי, התרבותי, החברתי. אינספור מאמרים ומחקרים כבר נכתבו על העידן הסלולרי - העידן שבו כמעט כולם מחוברים לרשת האינטרנט מכל מקום וכמעט בכל שעה, מדווחים על חוויות בזמן אמת, משתפים בצילומים, מחשבות והגיגים חולפים ולוקחים חלק בבניית מרחב ווירטואלי יוצא דופן בהיקפו ועוצמתו. מדובר בתופעה חברתית חוצת גבולות שמציגה לבני-האדם הזדמנויות שונות, מציבה בפנינו אתגרים מגוונים ושאלות חדשות, אך לעתים גם מזמנת לנו מכשולים ואיומים חדשים.
הסמארטפונים, "הטלפונים החכמים", שהופיעו וכבשו בסערה את חיינו, הם כוח מניע מרכזי וגם סמלה המובהק של התופעה החברתית הזו. למעשה, כל זה לא יכול היה לקרות בלי הסמארטפון - מחשב לכל דבר ועניין, ואולי גם ארנק אלקטרוני, שמוזער ומחליק אל הכיס שלנו, מלווה אותנו לכל מקום אליו נלך. מחדרי המתנה משמימים, תורים ארוכים ואפילו חדרי השירותים, אין כמעט מקום אליו בן הלוויה הקטן והחכם לא מגיע.
לצד המאפיינים הפיזיים האטרקטיביים שלו, הכוח המרכזי של הסמארטפון הוא במשמעות המנטלית שיש לו עבורנו במרחב האישי והאינטימי. הטלפון החכם שלנו נמצא שם בשבילנו למגוון שימושים: הוא עוזר לנו לארגן את היומיום שלנו, מפוגג שעמום, מתווך בינינו לבין האנשים הקרובים לנו (בשיחות, אימיילים, SMSים ועוד) ואפילו נותן לנו הנחיות נהיגה בדרכים. הוא מתעד עבורנו חוויות בצילומים ובטקסטים, מקשר אותנו לרשתות החברתיות, מעביר לנו את הזמן, מבדר אותנו ומספק לנו מדי פעם מנה כל כך נחוצה של אסקפיזם מחיי היומיום.
החבר הקרוב שמאיים להשתלט על חיינו
כאשר הוא נמצא שם עבורנו, עוזר לנו לנהל את היומיום, להתעורר בבוקר, לתאם פגישות, לעשות סידורים, להתעדכן, אפילו ליהנות ולשרוף זמן - הוא חבר של ממש שאי-אפשר להבין איך הסתדרנו בלעדיו. אך לפעמים המכשיר התמים יכול להיות גם מכשול, אולי אפילו מחסום. בידיים הלא נכונות, הוא עלול לגרום להתמכרויות קשות, לעודד תופעות של ניתוק ובידוד חברתי, לקדם ניכור ולהוות כר פורה לבעיות רפואיות. סביר להניח שהסלולורי לא יוצר יש מאין אלא בעיקר מזרז ומאפשר התפתחות מואצת של קשיים פסיכולוגיים אצל אנשים אשר מראש נמצאים בסיכון לכך.
ד"ר עופר מאורר, פסיכולוג קליני ומרצה לפסיכולוגיה קלינית והתפתחותית במרכז ללימודים אקדמיים, עוסק בין היתר בטיפול באנשים הסובלים מחרדה ומקשיים חברתיים במכון הישראלי לסכמה-תרפיה. ד"ר מאורר מתייחס לאתגרים שהטלפונים הסלולריים עשויים להציב בפני אנשים שונים: "כפסיכולוג המתמודד באופן יומיומי עם מצוקתם הנפשית של אנשים, נדמה לי לא פעם כי הקשר האינטנסיבי, יש שיגידו אף אובססיבי, עם אותם מכשירים חושף את החרדות העמוקות ביותר שלנו – הפחד להישאר לבד, הפחד להישכח ולהינטש, הפחד לא להיות נאהב, הפחד לא להישמע ולא להיחשב", מסביר ד"ר מאורר.
לדבריו "באופן די פרדוקסלי, אני מוצא שככל שהשימוש שלנו בסלולרי גובר, על אף שנדמה כי הוא מאפשר ומעודד מענה הולם לצרכים העמוקים שלנ לקשר ולשייכות, אותן חרדות קיומיות רק הולכות ומתגברות. אנחנו ממלאים את חיינו ב"רעש אנושי", בתחושת מלאות ונוכחות בלתי פוסקת, אך דוקא על רקע זה, רגעי השקט הקטנים ותחושות הבדידות הופכים להיות מאיימים וקשים עוד יותר. אנחנו, בדיוק כשמו של ספרה המצוין של שרי טרקל על נושא זה, הופכים להיות "לבד ביחד". יש לי מטופלים רבים שמספרים לי כאשר אנחנו בתחילת העבודה הטיפולית שיש להם מאות 'חברים' ואלפי לייקים בפייסבוק, אבל אפילו לא חבר אמיתי אחד".
בריחה מקשרים חברתיים וממגע בין-אישי משמעותי
כאמור, אחד מההיבטים של קיום הסלולריים בחיינו הוא נוכחותם התמידית במרחב האישי, ואפילו במרחב האינטימי שלנו, מסביב לשעון. ד"ר מאורר מסביר כי התפקיד שהם תופסים בחיינו לא פעם הוא אמצעי לשיכוך חרדות וכלי להתמודדות - לפעמים מוצלחת ולפעמים לא כל כך - עם קשיים יומיומיים. "עם השנים ובשל התפתחות הטכנולוגיה, סלולריים הפכו לחלק בלתי נפרד מעולם היחסים שלנו – זוגיות, חברים, משפחה. הם שם תמיד, בכל סיטואציה חברתית: מצלצלים, רוטטים, מתריעים על כניסתה של הודעה, מפתים אותך להיכנס בקלות למייל או לחשבון הפייסבוק. הם מעניקים תחושה מתמדת של "משהו קורה!" ומעוררים אותך להתעדכן ולהיות חלק מאותו דבר-מה עמום, וירטואלי", הוא אומר.
לפי מה שאתה אומר, הסלולרי מסייע לבני-האדם להישאר מחוברים. על פניו נשמע שזו תופעה מאוד חיובית.
"נכון, אך לצד היתרונות הברורים והמורגשים שיש למכשיר הסלולרי בחיינו המודרניים, אצל רבים מתחדדת כיום התחושה כי הוא סוגר אותנו מהעולם החברתי סביבנו, מצמצם את מרחב הבחירה שלנו לפעילויות ולאינטראקציות עם אחרים ומחליש את היכולת שלנו להימצא בקרבה ואינטימיות פנים-מול-פנים".
הסלולרי מאפשר לנו ליצור קשרים עם אנשים, ולעשות זאת בצורה רציפה ותכופה, תוך התגברות על פערי מיקום.
"אכן הטלפון הסלולרי שבידנו הוא מכשיר מתעתע", אומר ד"ר מאורר. "מצד אחד, הוא מיועד בראש ובראשונה לאפשר ולהקל על תקשורת שוטפת בנינו לבין אחרים, גם במקומות שבעבר זה לא היה אפשרי כמו מקום העבודה ובלימודים וחשוב להכיר בכך. מאידך, יש אנשים אשר פשוט אף פעם לא מצליחים להתנתק באמת מהעבודה, עובדים מסביב לשעון. במקרים כאלה ולא רק בהם, הסלולרי הופך להיות דווקא מה שמונע מאיתנו להתחבר ולהימצא בקרבה עם אנשים בסביבתנו".
מדוע?
"לא פעם אנו מוצאים את עצמנו במצבים חברתיים, משפחתיים ואינטימיים כשפתאום מתעורר בנו הצורך להוציא את הנייד ולהרגיש "מחוברים". ואז - ככל שאנחנו יותר "מחוברים" (למקום אחר, למישהו אחר), אנחנו בעצם פחות בחיבור – לבן הזוג שיושב מולנו, לילד שזה עתה אספנו מבית הספר, לאנשים סביב השולחן ובסופו של דבר – גם לעצמנו ולקיום הממשי סביבנו".
הסלולרי כמשכך-חרדות וחסכי ילדות
ד"ר מאורר סבור שהטלפונים הסלולריים משמשים תפקיד פסיכולוגי בשיכוך חרדות, ושהשימוש בהם עשוי להיות דרך לענות על צרכים רגשיים חשובים, יחד עם הסיבוכים שנלווים לכך. "כבר לפני שנים רבות גילתה הפסיכולוגיה כי לילדים רבים יש "חפץ מעברי" - דובי או סמרטוט "מיוחס" מסוים, שהמגע והדיבור אליו מנחם ומרגיע ברגעים מעוררי-האימה שבהם אמא או אבא הולכים. במידה והוא גדל בסביבה מטפחת, יציבה ובריאה, הילד מצליח לשאת את הקושי הראשוני של להיות לבד, ולהעסיק את עצמו וליהנות מזמן חופשי עם עצמו ועם חברים. באותו אופן ממש, ובמיוחד אצל אנשים שמגיעים מרקע של יחסי התקשרות בטוחים עם ההורים, הסלולרי יכול לשמש כאוביקט מעברי חשוב אשר מאפשר לשכך חרדות ולהיות בקשר גם כשהאנשים היקרים נמצאים במרחק".
אך מה קורה כשאדם גדל בסביבה אחרת? שאינה מטפחת ואינה תומכת?
"כאשר ילדים מגיעים מסביבה אחרת, שבה דמויות הוריות אינן נוכחות באופן יציב וקבוע, בהגיעם לבגרות הם מתקשים להרגיע ולווסת את החרדות של עצמם – פשוט בגלל שאף פעם לא היה שם מישהו שהנוכחות שלו היתה מרגיעה ומחזקת, ושדרכה הם יכלו ללמוד להרגיע ולחזק את עצמם גם בהיעדרו. בגלל שמבוגרים אלו מעולם לא למדו לסוות ולשכך את החרדות שלהם, הם מוצאים שלל של אמצעים חיצוניים וזמינים לויסות החרדה: אלכוהול, סמים, התמכרות לעבודה וורקוהוליזם, וגם, שימוש יתר באינטרנט, ברשתות החברתיות ובמכשיר הסלולרי. אם נסתכל סביבנו נראה שיותר ויותר מאיתנו המבוגרים, משתמשים בסלולרי כמעין "אובייקט מעברי", אוביקט אשר נמצא שם תמיד, בהישג יד, מרגיע ומנחם אותנו", אומר ד"ר מאורר.
יכול להיות לזה גם צד חיובי, לא? הרי בכל אופן יש למכשיר אפשרות לעזור לאנשים להרגיש פחות בודדים..
"על פניו זה נכון, אבל יש חוקרים בתחום התפתחות הילד שחושבים שהאמת היא שהאוביקט המעברי הוא ממש לא תופעה "טבעית ונורמטיבית" אלא תוצאה של צרכי התקשרות שלא סופקו כיאות על-ידי ההורים. ג'ון בולבי, ההוגה המרכזי של תיאורית ההתקשרות, גרס כי צרכי ההתקשרות הבלתי מסופקים של הילד מותקים ומועברים אל אוביקט אחר שאינו ההורה (דובי, שמיכה) וכך מתקבלת תופעת האוביקט המעברי, שבעיניו, בעצם, מצביעה על בעיה. אצל מבוגרים בהחלט ייתכן שאנו רואים דבר דבר דומה, אלא שהפעם האוביקט המעברי הוא המכשיר הסלולרי".
כיצד הדבר בא לידי ביטוי?
"בהתבסס על גישתו של בולבי, הקשר המיוחד של הילד עם הדובי או השמיכה, קשר שבעיני מבוגרים רבים כל כך נתפס כ"חמוד", הוא למעשה ביטוי עגום למחסור שילדים חשים בדמויות התקשרות זמינות ונוכחות באופן מתמשך ויציב בחייהם. בהחלט ייתכן שלו היינו שואלים היום את בולבי באשר למקומם של הסלולריים בחיינו, הוא היה מניד בראשו בצער ומספר לנו שלפחות אצל חלקנו, לפחות חלק מהזמן, זהו ביטוי עצוב למחסור בדמויות התקשרות אמיתיות ושיקוף של בדידות גדולה אשר קיימת בתוכנו, לעתים אפילו מבלי שממש נדע זאת".
איך אפשר להבחין בין שימוש "לגיטימי" במכשיר הסלולרי שלנו, לבין שימוש שמעיד על אותה מצוקה פנימית חבויה?
"האמת היא שהתשובה על השאלה הזו היא מורכבת. הדבר מזכיר שאלה שתיאורטיקנים התפתחותיים עסקו בה בעבר בקשר למוצצים. האם המוצץ, שללא ספק משמש כאמצעי הרגעה, יכול להיחשב כ"אוביקט מעברי"? בדרך כלל נהוג לחשוב על "אובייקטים מעבריים" כעל בעלי משמעות סימבולית מיוחדת עבור הילד ולא רק ככאלה המספקים צורך פיזיולוגי כזה או אחר. שאלה דומה יכולה להישאל גם בהקשר של הסלולריים.. הרי הסלולרי באמת מקשר ומחבר עם אנשים אחרים – הוא באמת עונה על צורך, ובמובן הזה הוא דומה למוצץ שבאמת מספק הרגעה מעצם פעולת המציצה המזכירה את יניקת חלב האם מהשד. ואולם, האם באמת תמיד אנשים משתמשים בסלולרי באופן זה? האם באמת הסלולרי עונה על הצורך בחיבור? לפעמים, כך אני שומע ממטופליי, הוא יותר מונע חיבור מאשר מאפשר אותו".
ד"ר מאורר חושב שקשה לדעת מבלי להכיר לעומק את האדם מה המשמעות הסובייקטיבית של השימוש בטלפון עבורו, "נפח השימוש, מידת התלות הפסיכולוגית, הפעולות שאנו מבצעים באמצעות המכשיר והתפקיד שהוא משמש עבורנו, כל אלה עשויים לתת רמזים ראשוניים אם מדובר בשימוש בריא ומיטיב או שמא המדובר בבעיה. לפעמים, גם כאשר התלונה של אדם שפונה לטיפול פסיכולוגי לא קשורה ישירות להתמכרות לסלולרי או לאינטרנט, הנושאים הללו עשויים לעלות ולהיפתח לבירור יותר מעמיק".
"כיום, עם התפתחות הדורות "החכמים", רבים ממשתמשי הסלולרי משתמשים בו באופן שוטף כמעין מחשב נייד- בודקים וכותבים מיילים, מתחברים לחשבון הפייסבוק, משחקים ומורידים מוזיקה וסרטים. שימושים נרחבים אלו מאפשרים להבחין בקלות בכך שהטלפון מעניק לנו נוחות רבה – באמצעותו אנחנו יכולים להתעדכן על דברים שמתרחשים בזמן-אמת, להשיג מידע, לשמור תמונות ופיסות-חווייה, לקבוע מפגשים ותוכניות באופן ספונטני, לשמור על קשר עם אנשים רחוקים ועבור רבים – להרגיש בטוח יותר להסתובב בעולם. במקרים כאלו, למכשיר הסלולרי יש תפקיד מאוד חשוב וטוב ביצירת תחושת הביטחון האישי שלנו ובשייכות ותקשורת".
אז איך אפשר לזהות מצב שבו השימוש בסלולר הוא תולדה של חסכים?
"אפשר לראות בכל מקום איך המבוגרים של היום הולכים ונאחזים יותר ויותר ב"דובי-סלולרי" שלהם – מקושט ומסוגנן במיני אביזרים צבעוניים. נדמה כי החרדה הילדית להישאר לבד חוזרת ושבה ביתר עוצמה ופשוט מקבלת חיזוק, מקום ולגיטימציה על ידי התרבות והחברה.. ושלא במפתיע, בעיות של התמכרות לאינטרנט, לסלולרי ולמידע באופן כללי הופכות להיות נושא שיותר ויותר מטפלים פוגשים בו בקליניקה, במיוחד עם צעירים".
האם יש לפסיכולוגיה המודרנית פתרונות?
"בגישת הטיפול החדשנית שקרויה 'סכמה-תרפיה' שפותחה במיוחד כדי להתמודד עם קשיים אישיותיים ארוכי-שנים, אנחנו מכירים בכך שהזהות העצמית של כולנו, בני האדם, אינה אחת ויחידה, איננה עצמיות שבנויה מקשה אחת. למעשה, יהיה זה נכון יותר לדבר על עצמנו כעל מי שנעים בין "מצבי-עצמי" שונים, כשבכל מצב-עצמי כזה אנחנו נוטים להרגיש, לתפוס ולהתנהג באופן מעט שונה. אחד ממצבי העצמי הללו, מצב אותו אנו מכנים בשם detached-protector או "מגן מנותק", הוא אותו מצב שבו אנחנו מתנתקים מהרגשות שלנו על מנת לא לחוש עצב, חרדה ורגשות קשים אחרים. כולנו לפעמים "מתנתקים" מהכאבים שלנו, וזה נורמטיבי ויעיל מאוד בטווח הקצר. ואולם, כאשר דרך ההתמודדות האוטומטית והעיקרית שלנו להתמודד עם מצבים מעוררי-חרדה היא התנתקות (למשל, על ידי שימוש בסלולרי), אז אנחנו כבר מדברים על דפוס בעייתי, בעיקר בגלל המחירים ארוכי-הטווח של חיים שמנותקים מרגש, מין 'חיים ליד החיים' ".
כיצד עובדת השיטה?
"בטיפול פסיכולוגי בגישת הסכמה-תרפיה, אנחנו עוזרים למטופל לזהות את מצבי-העצמי השונים שביניהם הוא נע, ובמיוחד את החלקים הכואבים שבתוכו. אנחנו עוזרים למטופל לזהות את דרכי ההתמודדות שהתפתחו אצלו כדי שכיום יצליח להגיב באופן שונה לתחושות הכאב. אנחנו מסייעים בפיתוחן של דרכים חדשות להתמודדות עם הרגשות הקשים. בתהליך טיפולי מעמיק ומוצלח בסכמה-תרפיה, האדם מסגל לעצמו יכולת וכוח להרגיע את עצמו או לחילפין להיעזר באופן אפקטיבי בקשרים בינאישיים אמיתיים וקרובים כדי להקל על מצוקות וכאבים. במצב כזה, הסלולרי חוזר להיות עבורו מה שהוא באמת: אמצעי טכנולוגי אשר מקל על התקשורת עם מי שבאותו רגע נמצא במרחק פיזי".
"האמת היא שהדברים נכונים לגבי כולנו", מוסיף ד"ר מאורר. "למרות היותם כל כך מסייעים ונוחים עבורנו, כולנו צריכים ללמוד מעת לעת להשאיר את הסלולריים שלנו לנוח בדממה, ולהרשות לעצמנו להתעורר אל תוך המוזיקה הנפלאה של האינטראקציות האנושיות האמיתית".
ד"ר עופר מאורר הוא פסיכולוג קליני, מרצה לפסיכולוגיה ופסיכותרפיה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה ובתוכנית ללימודי-המשך בטיפול מיני באונ' בר-אילן, מנהל במשותף של המכון הישראלי לסכמה-תרפיה.
לפנייה לכתב/ת 
