סוף שבוע רפורמי: פגשתי את האלטרנטיבה
כשהם שבעי רצון מההכרה הממסדית ברבניהם, חברי התנועה הרפורמית התקבצו בסוף השבוע לוועידה רבת משתתפים. אריאנה מלמד הייתה שם והבינה שאולי היא בעצם רפורמית - מבלי לדעת זאת כלל. רשמים
היו להם המון סיבות לשמוח ולחגוג, לאורך סוף שבוע שבו התקבצו מאות אנשים לוועידה ה-20 של התנועה ליהדות מתקדמת: הנה, קהילות חדשות שקמו, שלושה ספרי תורה חדשים שכתיבתם הושלמה, 20 שנה להסמכה הראשונה של נשים בישראל לרבנות, וחצי יובל לרשת גני הילדים וגם להקמת המרכז הרפורמי לדת ומדינה. וכאילו לא היה די באלה, הוסיפה מדינת ישראל בשבוע שעבר ניצוץ זעיר של הכרה ממסדית בפעולות רבנים לא-אורתודוכסיים, כשבג"ץ קיבל את עתירתה של הרבה מירי גולד למימון שירותי דת שהם מעניקים לציבור.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- הגמרא הערבית: מסרים אנטי-ישראליים בהקדמה
- פוּטש ליטאי: נפגעי 'יתד נאמן' השתלטו על העיתון
- יחידת מחסלי האינטרנט
אמת, הכסף לא יגיע ממשרד הדתות אלא ממשרד התרבות, אבל רבים בתנועה חושבים שזה דווקא רעיון לא רע, כי היהדות בעיניהם אינה רק דת ואורח חיים, כי אם מגוון עצום של עשייה תרבותית.
שמחה שמעליה מרחפות שאלות
סוף שבוע בלב הפסטורליה המטופחת של קיבוץ שפיים. על הדשא מחוץ לבית ההארחה אפשר לראות המון משפחות, חלקן בייצוג של שלושה דורות, יושבות ביחד בתפילה. ברור להם לגמרי שלא תיתכן חציצה בין המינים, ושהיא לא נחוצה להם כדי לעבוד את אלוהיהם.
חברי תנועת הנוער תל"ם, בחולצות ירוקות שעל גבן הכיתוב "צדק צדק נרדוף", חוברים למעגל ואחר-כך לדבוקה ארוכה-ארוכה שרוקדת עם ספרי התורה – נשים וגברים וילדים חולקים בשמחה הזאת, שאי אפשר לטעות בה, זו שמחה יהודית לגמרי. מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה ישראלים מחויכים ביחד, כשהם מקבלים את פני השבת וכשהם מתפללים, מלווים בנגינה עדינה ומשובבת נפש.
לא רציתי להתנתק מן השמחה, ובכל זאת עליתי לרגע לקומה השניה שממנה ניתן היה לצפות בהמון הזה בפרספקטיבה רחבה יותר. מעמדת התצפית במרפסת עלו פתאום השאלות: איך, לכל הרוחות, מצליח הממסד האורתודוכסי להפוך את האנשים השמחים ביהדותם לדמונים, למה זה מצליח להם כל-כך, ומתי ישראל כבר לא תהיה המדינה היחידה בעולם שבה יהודים מופלים לעומת יהודים אחרים, על-פי השתייכותם לזרם דתי כזה או אחר.
אתאיסטים אורתודוכסים
פתאום היה דחוף מאוד לקבל תשובות מוסמכות לשאלות האלו, אבל מנהיגי התנועה הרפורמית היו עסוקים מדי, היה להם אירוע חגיגי לנהל, שבו נאמו הרבה נעמה קלמן וח"כ שלי יחימוביץ, וגם פרופ' עמנואל טרכטנברג שאמר כי החרדים בישראל צמאים להשכלה גבוהה - כזו שתוסיף לכושר ההשתכרות שלהם, ותבטיח עתיד כלכלי טוב יותר לילדיהם - ושומה על החברה החילונית ליצור עבורם את ההזדמנויות הללו. מאות מחאו לו כפיים כשאמר זאת, וגם ליאיר לפיד כשהבטיח להשתדל, לכשיוכל, לפעול למען תפילת נשים בטליתות בכותל.
בערב שבת אפשר היה גם להתרוצץ בין עשרות מפגשי לימוד למבוגרים, או להצטרף לוועידת הילדים ולהכין איתם נרות שבת מקושטים, או להצטרף לדיונים על נחיצותו של סידור תפילות חדש, כי זה המקובל בתנועה כבר בן 30, וכשזמנים משתנים גם תפילות יכולות וצריכות להשתנות. והיה גם לימוד משותף של בני נוער, עונג שבת של שירת נשים וגברים, ג'ם סשן של מוסיקה יהודית, שיחות על ספרים חדשים בארון היהודי, ועוד שפע עצום של פעילויות למגוון אנושי עצום – שהמשותף לו היה אותה שמחה מרוממת-רוח של אנשים שחשים בני חורין ושוויוניים ביהדותם.
השמחה הזאת, אני מוכרחה להודות, לגמרי מדבקת. אלא שבתוכה ומתוך ניסיון להתרחק ממנה, אני מבינה לראשונה את האימרה החבוטה, שאפילו ישראלים אתאיסטים הם אתאיסטים אורתודוכסים, וכמי שכפאם שד הם ממשיכים להתכתש עם האורתודוכסיה. כמוהם כחילונים המבקשים להאמין, אבל מוצאים את עצמם כפויי רבנות ממסדית, נישאים בטקסים שזרים להם לגמרי, נקברים בטקסים לא פחות מנוכרים לחייהם ובתווך, בין בגרות למוות, מקללים את "הרבנים החשוכים" ואת "אוכלי החינם והמשתמטים מן הנטל".
יש להם אלטרנטיבה, כפי שאפשר להבין מיד בשפיים או בכל קבלת שבת שגרתית בקהילה רפורמית או קונסרבטיבית, אז איך קורה שהם ממשיכים לשנוא ולהתעקש, במקום לבחור לעצמם ביהדות מתקדמת יותר?
יהדות זה לא טרנד
למחרת, אחרי תפילת שחרית בהנחיית רבה ושני רבנים, אחרי קידוש יפהפה, אני מצליחה לעצור את גלעד קריב, מנכ"ל התנועה, המתרוצץ בין סדנאות על מחויבות חברתית וחינוך, ולהושיב אותו כדי שיענה על סדרת שאלות: איך זה שקיים פער כה גדול בין הדימוי הציבורי הסטריאוטיפי של התנועה הרפורמית לבין העשייה החינוכית, החברתית והדתית העניפה שלה? כיצד קורה שאחרי עשרות שנים של פעילות בישראל, עדיין נתפסים הרפורמים כמיעוט תמהוני (בעיני חילונים רבים מדי) או כאויב מיתולוגי (בעיני דתיים רבים מדי)?
קריב מודע לגודל הפערים. "הממסד הפך אותנו לכזה פשוט מפני שהוא היה זקוק לדמון מפחיד", הוא אומר בלי טרוניה. "אבל אנחנו מתמודדים גם עם אדישות חילונית עצומה, שרק בעשור האחרון הפכה לניצנים של יצירה ועשייה יהודית חדשה. לפני עשור לא יכולנו לשמוע ברדיו לחני רוק לפיוטים, אבל גם אם אלה קיימים היום, וגם אם יש המון יוזמות חילוניות להתקרבות למקורות היהדות וללימוד, תפקידנו כתנועה הוא לבדוק עד כמה כל זה אינו אלא טרנד תרבותי חולף, ואיך מבטיחים שהוא היה גם בר קיימא וגם עמוק.
"אנחנו פה לא כדי להיענות לאיזה צורך אופנתי, דוחק אבל חולף, אלא כדי לבנות מענה לצרכים ולרצונות הדתיים והתרבותיים של קהילות רב-דוריות, בנות קיימא ומתמשכות, ואנחנו מאמינים שהדרך אל הלבבות תהיה בדיבור בשפה קהילתית ובשפה חינוכית. אני מאמין שבסופו של דבר המצוקה אליה נקלע הציבור הליברלי בישראל ביחסו ליהדות, העובדה שהציונות לבדה כבר לא יכולה להיות בסיס יחיד לזהות לאומית והמאמצים לחיפוש זהות כזו, יובילו עוד ועוד ישראלים אל אלטרנטיבות יהודיות, שלנו או של הקונסרבטיבים".
אתה אופטימי מדי. אפילו מקצת מזה אי-אפשר להשיג בלי מלחמה חסרת פשרות באורתודוכסיה, שבינתיים מנצחת בגדול.
"את טועה. אני נאבק באורתודוכסיה כי היא נאבקת בי, אבל המאבק מיותר לגמרי: היהדות המתקדמת אינה איום על מי שטוב לו בקהילתו ובאורח חייו, על צדיקים שחיים באמונתם. אני גמרתי להתווכח עם האורתודוכסים על השאלה מדוע אני מסמיך נשים לרבנות או מדוע אני סבור שהנטייה המינית של חברי הקהילות שלי לא פוסלת אותם מלהיות חברים.
"הוויכוח היום אינו אפילו על דת ומדינה, אלה הם רק ביטויים חיצוניים של סיפור עמוק וקשה בהרבה: בישראל של העשור האחרון נוצר גם קשר מסוכן בין סדר יום לאומני וסדר יום קנאי יותר ויותר מבחינה דתית. סדר היום הזה מנוכר לתפיסת העולם של ישראלים רבים וטובים, שעוד מעט יוכלו למצוא קהילה שלנו בכל ישוב גדול ולא-חרדי בארץ, שם מדברים על יהדות בשפה אחרת".
אפשר לקבל מילון מקוצר לשפה?
"ראשית צריך להפסיק לתייג. חילוני, מתפלל, מסורתי, שומר כשרות אבל נוסע בשבת או להיפך – זה לא רלוונטי בכלל מול הצורך הדחוף בדיון על זהות יהודית וישראלית. כרגע, האופציות המרכזיות בדיון הן כאלה – או שהיהדות שלך היא לאומנית-ישראלית-חילונית, או שהיא מחוברת לאורתודוכסיה, או שאין בעולמך יהדות כלל, מפני ששרידי המסורת מבית סבא לא מספיקים לכונן זהות. מול אלה, יש אלטרנטיבה של יהדות שוויונית, יצירתית, ליברלית – ובאמת שלא אכפת לי אם מצדדיה יקראו לעצמם רפורמים או לא".
תורה והתנדבות בקהילה
הרב אהר'לה פוקס (אף אחד לא קורא לו "אהרון") מצביע על דבוקה של בני נוער ואומר "הנה הילדים שלי". מדובר בחבר'ה שהם חניכי המכינה הקדם-צבאית שלו, שאת השנה הבאה יבלו יחד בבית על גבול יפו. כל אחד מהם יחויב לשעות רבות של לימוד ביום. הם יקראו בתורה ויתעמקו בתלמוד, אבל גם יתנסו בשיעור על תרבות האיסלאם ויתעמתו עם הרב שלהם בשיעור על דילמות ומסריות.
כשיתייעפו מכל זה, ייצאו לעבודה התנדבותית ביפו, על-פי צרכים שלשכת הרווחה המקומית מזהה, ובלי פטרוניות של "אנחנו יודעים מה טוב לכם". החניכים, כמובן, גם יוזמים מבצעי התנדבות משלהם. לגמרי לבד איתרו ספריה נושנה וחפה מפעילות בשכונה אחת והצליחו לשכנע את השלטונות להפוך אותה למרכז למידה, שם מוענקים שיעורי עזר בחינם בכל המקצועות ל-80 ילדים.
חניכים אחרים, בוגרי קורסים של מדריכי שחיה, החליטו אחרי כמה מקרי טביעה של ילדים ערבים שצריך ללמד שחייה. כן, כי כולנו נבראנו בצלם, וכי חיי כולנו קדושים. כשהרב פוקס מספר על כך נסוך על פניו חיוך גדול ואבהי של סיפוק, אבל זה לא נגמר כאן: את הנערים והנערות "שלו" ייקח לסופי שבוע במאה שערים, בהתנחלות בשטחים – ובכפר מוסלמי. כשאני מדברת איתם ומגלה ביניהם חילונים גמורים ומחפשי דרך ויהודים שרוצים לדעת עוד ועוד על זהותם.
הזמנה לבת מצווה
מעט מן האופטימיות של קריב דבק גם בי, אבל כמה שאלות קשות ממשיכות להטריד. כי הרי רוב רובם של הרפורמים בישראל הם בני האליטה האשכנזית, אני מטיחה תחילה בקריב ואחר כך גם ברב גבי דגן, המכהן כרב של בית הספר התיכון ליאו בק בחיפה. הוא נולד בחצור הגלילית, בן למשפחה מסורתית מרוקאית-פרסית והדרך הארוכה שעבר מישיבת כפר הרא"ה האשכנזית, עד לחיקה של התנועה הרפורמית – היא לא דרך מיוחדת לו לבדו.
"הבעיה העיקרית היא חוסר ידע", הוא אומר. "ביהדות הספרדית, מי שנשאר בצילה של האורתודוכסיה מוצא את עצמו נגרר לכיוונים קיצוניים יותר ויותר, ומי שמגדיר את עצמו רק כמסורתי, ימצא שהמסורת הולכת ומתמעטת ומשתכחת, ובמקומה לא קורה כלום: כמי שיכול לדבר בכל השפות האלה ובשפות אחרות, כרב של בית ספר – אני מרגיש שאני בונה כל יום את הגשרים החדשים בין העולם היהודי לבין עולם הערכים של השותפים שלי למעשה, שהם התלמידים ובני משפחותיהם.
כן, גם אצלנו אין ברירה אלא לדבר בשפה חדשה. כשמשפחה של עולים מרוסיה נכנסת לבית הכנסת שלנו לטקס בת מצווה וכשבתם עולה לתורה, הזהות היהודית שלהם מתעשרת בעוד מימד. וגם את, אם תרצי, תוכלי לבוא ולעלות לתורה בטקס בת מצווה משלך.
סליחה, בת מצווה? נדמה לי שעברתי את הגיל הנכון בכמה עשרות שנים.
אין גיל נכון. רוצה לעלות לתורה?
רוצה, ברור שרוצה. רציתי כבר מגיל 12, אבל האופציה לא היתה קיימת.
"אז תבואי, וזו לא הזמנה בנוסח 'תבואי לעשות שבת ותראי עד כמה שחייך ריקים', אלא ההיפך הגמור.
רגע לפני שאזיל דמעה בנוכחותו אני נפרדת ממנו, ומן האנשים הרבים והמחויכים שפגשתי במהלך
סוף השבוע הזה. "חילונים רבים מדי בישראל, כאלה שתוהים על זהותם היהודית ומוכנים ללמוד עוד, בעצם לא יודעים שהם רפורמים", אמרו לי בכמה שיחות ובכמה נוסחים, רבות ורבות-מתלמדות של התנועה.
בדרך הארוכה הביתה, הלומת מראות טובים מהשבת, חשבתי שיש גורלות גרועים מאלה: גם אם אני משתייכת למחנה הזה מבלי דעת, וגם אם בעיניהם של רבים במחנה אחר זה הופך אותי לדמון – לפחות הדמון הזה הוא דמון יהודי, שוויני וחרד לכבוד האדם באשר הוא אדם.
לפנייה לכתב/ת 
