האמת? לא תמיד צריך לומר את האמת
לפעמים אנחנו צריכים את הזרים כדי שנגלה דברים שבעינינו הם מובנים מאליהם: יתרו גילה למשה ולעם ישראל מחוכמתו, ורב טבות בגמרא גילה לנו שלאמת (וגם לשקר) יש מחיר
הדשא של השכן מעניין יותר
מתי בפעם האחרונה הרגשתם שאתם רוצים לעבור לארץ אחרת, לעבור לגור בקיבוץ או לכל הפחות להחליף דירה? מה גרם למחשבות האלה להתעורר? איזה חלום החזיקו המחשבות האלה? ואם במקרה מימשתם אותן – האם גם החלום התממש?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
כמעט כל התורה מוקדשת לתיאור החיים של עם נווד במדבר, עם שהולך אל חלומו. במקרה של הסיפור הלאומי, קל ועצוב לענות על השאלה האם החלום התממש...
אל מסע הנדודים שלנו הצטרף חותן משה שהאציל על משה מחכמתו ומכשרון ההנהגה שלו. בפרשת השבוע שלנו, פרשת בהעלותך, מבקש חותן משה להיפרד ממשה ולחזור לארצו. משה מתקשה להיפרד והוא מפציר בו להישאר (במדבר י, כט-לב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי יְהוָה דִּבֶּר טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר, אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ- וְהֵטַבְנוּ לָךְ".
דברים שרואים משם לא רואים מכאן
משה מבקש מחותנו שיצטרף אלינו בכניסה לארץ ישראל ומבטיח להיטיב עמו בתמורה. חובב מסרב ורוצה לחזור אל ארצו ואל מולדתו. משה מוסיף להפציר תוך שהוא מעלה נימוק חדש "היית לנו לעיניים". בנוסף לטענה בדבר הטוב הצפוי לחובב אם ילך עמנו, חושף משה את התלות שלו ושלנו בזר שהסתפח אל הקהילה.
הזר מציע עיניים נדירות, מראה מיוחדת, לאו דווקא מחמיאה, לראות בה את עצמנו. הזר יכול לספר לנו מה אנחנו לא רואים ומה אפשר לראות אחרת. לזר יש פרספקטיבה שלא יכולה להיות לאדם שנולד וגדל בקהילה.
הנה, חבורת זרים, חבורת נוודים במדבר, הולכת לקראת זרות שנייה בישראל, ומבקשת מזר אחר, להצטרף אליה למסע ולהיות לה לעיניים. אין סוף לזרויות להם אנו נזקקים כדי להכיר את עצמנו באופן אינטימי.
בלי זרות אנו מאבדים את היכולת לביקורת עצמית, בלי זרות אנחנו מאבדים את היכולת לראות את עצמנו מהצד. בלי זרות אין לנו אפשרות לתקן את עצמנו. בלי זרות אנחנו אבודים. משה הבין את זה היטב. הוא היה זר בעצמו, הוא הנהיג עם של זרים שהלך מארץ זרה אחת אל ארץ זרה אחרת. הוא הנהיג עם של זרים שאימץ לו אלוהים חדש וזר. משה הבין כמה הזרות קריטית לבניית זהות עמוקה ואותנטית.
ארץ האמת, או: אנשים שאין להם זרות
בתלמוד הבבלי מובאת אגדה מעוררת דאגה על אדם שחשק לנדוד לארץ חדשה. הנווד באגדה שלנו היה אדם של אמונה אחת בלבד (כמעט). הוא היה איש אמת ועל כן הוא ביקש לנדוד אל ארץ האמת, ששמה הארמי – קושטא. מה יקרה בקושטא? כנראה, כמו בחלומות של כולנו, משהו חדש וטוב יותר, צודק יותר, מדויק יותר. הנה האגדה (סנהדרין צז עמוד א. מתורגם מארמית):
אמר רבא פעם הייתי אומר: אין אמת בעולם.
אמר לי אחד מהחכמים ששמו רב טבות, ויש אומרים ששמו רב טביומי,
שאם היו נותנים לו את כל חללי העולם, לא היה משנה מדיבורו (משקר).
פעם אחת הוא הגיע למקום ששמו קושטא (אמת)
ולא היו אנשי המקום משנים מדיבורם, ולא מת אדם מהם לפני זמנו.
נשא החכם הזה אשה מבני המקום והיו לו שני בנים ממנה.
יום אחד הייתה יושבת אשתו וחופפת את ראשה.
באה שכנתה ודפקה בדלת.
חשב (החכם) שאין זה דרך ארץ (לספר לה מה עושה אשתו) ואמר לה שהיא אינה כאן.
מתו שני הבנים.
באו אנשי המקום לפניו ואמרו לו: מה זה?
אמר להם: כך היה מעשה.
אמרו לו: בבקשה ממך צא ממקומנו ולא תגרה בנו את המוות.
"אני, אמר האיש הכחול, אני מסיפור אחר"
זה סיפור על חכם רגיל שחי במקום רגיל והיה יכול לחיות ולמות כמו כל חכם לגמרי רגיל, אלא שהייתה לו אהבה אחת גדולה שסיבכה לו את החיים - וזו אהבתו לאמת. שום טובת הנאה לא שכנעה את איש האמת הזה לבגוד באמונתו.
פעם אחת הוא גילה שהחברים שלו, אנשי האמת, הקימו לעצמם שכונה, ואולי אפילו ארץ, ששמה "אמת" ובה כולם מחויבים רק לאמת. הוא עובר אל מדינת האמת וכמו בכל אגדה טובה - מתחתן ומקים משפחה. אלא שיום אחד הכל נהרס. זה קרה ביום שבו התעורר בלבו קונפליקט. לצד הכבוד לאמת, התעורר בלבו של החכם רצון לשמור על כבודה של אשתו.
מתוך ההתמודדות עם הקונפליקט, בחר החכם שלנו לשקר ולא לספר לשכנה שהזדמנה לביתם, שאשתו חופפת את ראשה. זה היה הסוף שלו, של אשתו ושל כל המשפחה. הילדים מתו לו ולה, והוא סומן באות הקין של השקרנים וגורש לקדמת עדן (והיא? נשארה? הלכה אתו לארצות השקר?). רב טבות, שחשב שהוא שייך לאנשי האמת, גילה שהוא בעצם מסיפור אחר...
מה ההבדל בין רב טבות לאנשי קושטא?
כשרב טבות מעיד על אהבת האמת שלו הוא קובע: "אם היו נותנים לי את כל חללי העולם לא היה משנה מדיבורי"/ זו הצהרת נאמנות חזקה מאוד, ועדיין' אני מבקשת לטעון שהיא שונה מהצהרת הנאמנות של אנשי קושטא.
רב טבות אומר שלא היה משקר תמורת הנאות חומריות, ותהיינה גדולות ככל שתהיינה, אבל הוא לא אומר שבשום מקרה הוא לא היה משקר. ואכן ראינו אותו משקר. הוא שיקר כשרצה לשמור על כבודה-צניעותה של אשתו. הוא שיקר כשהוא נתקל בקונפליקט בין אמירת האמת לערך יקר אחר.
לעומת רב טבות, אנשי קושטא לא שיקרו מעולם. לאנשי קושטא לא היו קונפליקטים ולא היו מתחים ערכיים, הייתה להם רק אמונה אחת ולכן תמיד הייתה רק בחירה אחת נכונה. אנשי קושטא פטרו את עצמם מן הספק.
בקושטא הנתנהג כקושטאי
מי שחי בקושטא מקבל על עצמו את הכללים הבלתי-מתפשרים של המקום. בקושטא יש רק חוק אחד, ועל כן מי שבוגד בחוק הזה' בוגד בעצמו וגוזר על עצמו מוות. מדינה של אמת ושקר היא מדינה שבה החיים מתנהלים על סכינים. רב טבות מצא את עצמו בלב קושטא עם קונפליקט ערכי, אבל עם קונפליקטים ערכיים אנשי קושטא לא יודעים להתמודד.
קושטא לא יכלה לסבול זרים
רב טבות היה זר-לייט, הוא היה הדומה מאוד לאנשי המקום, ואפילו את הזרות הזו לא יכלו אנשי קושט לשאת. סגולתם של הזרים שהם מאירים באור חדש וזר את הבחירות שלנו. הזרים מתבוננים בהשתאות על מה שנראה לנו טבעי ולא דורש הסבר. הזרים מלמדים אותנו שהכל דורש הסבר ושהכל גם יכול להיות אחרת, ולכן אולי צריך להיות אחרת.
אנשים דוגמטיים לא יכולם להתמודד עם זרות, היא מערערת את הקרקע הנוקשה שעליה הם עומדים. כשאנשים דוגמטיים פוגשים בזרים, הם חייבים לשרוף להם את הילדים ולגרש אותם מנגד עיניהם.
מצחיק לחשוב שכל חיינו היינו זרים
מוזר, מה? היהודי הוא האב טיפוס של הזר. בכל מקום היינו זרים, בכל מקום הביאה זרותנו ברכה לסביבה, הרבה פעמים היא הביאה לנו צרות ואף מוות. מדהים לגלות כמה אנחנו, דווקא אנחנו, שונאים זרים ופוחדים מהמראה שהם מציבים מול עיניינו. האם שנאת הזרים שלנו היא לא שנאה עצמית?
חז"ל ואנשי קושטא
אין לי ספק שחז"ל לא אהבו את אנשי קושטא. חז"ל הם אלה שמלמדים אותנו שמותר לשנות (לשקר) בשביל להשכין שלום בין איש לאשתו, ואפילו הקדוש ברוך הוא שיקר פעם למען שלום בית.
יתר על כן, חיבתם הגדולה של חז"ל היא לקונפליקטים, למתח בין ערכים שונים. כל המשא ומתן התלמודי עסוק בקונפליקטים ערכיים. מי שלא מוכן לשאת מתח ערכי, עדיף שלא יתחיל ללמוד תלמוד. אם אנשי קושטא זרקו ממקומם את רב טבות, אין ספק שהם לא היו נותנים לשום חכם אחר דריסת רגל בארצם, ואפילו אלוהי התלמוד לא היה יוצא מהם בחיים.
אנקדוטה תלמודית אופיינית
גיבור הסיפור שלנו הוא רב טבות. טבות זה "טוב", טבות זה לא "אמת". רב טבות הוא אוהד גדול של האמת
אבל רק כל עוד היא מציעה טוב.
יתר על כן, מספרי הסיפור כבר לא זוכרים מיהו באמת גיבור הסיפור. האם שמו טבות או טביומי. בארץ קושטא היו יכולים למות ולהרוג על אי-הבנה שכזו: טבות או טביומי? מה האמת?! הקושי הזה היה מוציא אותם מדעתם. אנשי קושטא היו כל-כך מוטרדים מהקושי לדעת "מה היה באמת" עד שהם לא היו מצליחים לכתוב אפילו שורה אחת בגמרא. בשביל ליצור את התלמוד יש צורך בגמישות בעולם האמונות והמעשה. יש צורך להבין שהחיים חלקיים ושלדבקות באמת יש מחיר יקר מדי.
לפנייה לכתב/ת 
