גם במקרא: 40 שנה במדבר בגלל טעויות ניהול

בפרשת בהעלותך מתחיל רצף אירועים שסופו טרגדיה לדור יוצאי מצרים, למשה ולאהרון. אפשר ללמוד ממנו על פתרון משברים בחברה ועל הנזק שיכולים לגרום הבעלים / הדירקטוריון כשהם נענים לבקשות המנכ"ל בלי להבין את הסיטואציה.

• לטורים נוספים במדור פרשת שבוע כלכלית
  

בתחילת הפרשה עוד נראה שהכניסה לארץ תתרחש תוך חודשים ספורים, בהובלת משה ואהרון. במקום, עתיד העם להתבשר על החלטת אלוהים להשהות את הכניסה לארץ בארבעים שנה, ועל משה ואהרון נגזר לפרוש מן ההנהגה לפני הכניסה לארץ.

משה בספר דברים מפנה את האשמה לעם בתרומתם לכך ש"פוטר" ונשאר במדבר."גם בי התנאף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם. יהושע בן-נון העומד לפניך הוא יבא שמה. אותו חזק כי-הוא ינחילנה את ישראל" (דברים א, לז). אנסה להראות שיכול להיות שמשה כמנכ"ל ניתח לא נכון את המחאה בעם ואת בקשותיו, הגיב באופן שגוי שהחריף את המצב, והתערבות אלוהים רק החריפה אותו עוד יותר.

בעיה קולינרית או לוגיסטית?

האירוע המשמעותי שבגללו הוחלט לא להכניס את הדור יוצאי מצרים לארץ הוא מה שקרה בפרשת המרגלים. אבל הלך הרוח והפגמים בהנהגה מתגלים כבר בפרשתנו.

באמצע הפרשה מיד עם תחילת המסע, מביע אספסוף בעם געגוע למצרים שגורר בכי בעם כולו. "והאספסוף אשר בקרבו, התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים... ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עיננו". (במדבר, יא, ד-ו)

בתגובה אלוהים משדר כעס, ומשה מגיב בחוסר אונים טוטאלי ובהתנערות מאחריות. "האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילידיתיהו. ...מאין לי בשר לתת לכל העם הזה....לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני....ואם ככה את עושה לי, הרגני נא הרוג" (במדבר, יא,יא-טו)

משה מעביר את בקשת הבשר לאלוהים, ומבקש במקביל סיוע בהנהגה. אלוהים מצוות למשה שבעים איש מזקני ישראל שיסייעו לו. ומבטיח למשה בשר עד שיימאס להם. "עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" (במדבר, יא, כ). כך בהמשך מופיעות להקות שלוים בכמויות עצומות. לאחר שהם אוכלים הוא מעניש את הזוללים באירוע שהפך את שם המקום לקברות התאווה.

נשאלת שאלה, האם משה עצר לרגע כדי לנתח את הצורך האמיתי שמבטא העם במחאותיו. אמנם התלונה הרשמית היתה על תפריט משעמם, אבל האם מדובר בבעיה קולינרית או לוגיסטית?

ברור שלא. קודם כל כותבים הפסוקים במפורש שהעם הצליח לייצר מהמן מעדנים של ממש. "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח. ...ובשלו בפרור ועשות אותו עוגות, והיה טעמו כטעם לשד השמן." (במדבר יא, ז-ח). דבר שני, בשלב הזה המשך השהות במדבר צפוי להיות קצר ממילא, אז מה הטעם לפתור נושא שייפתר מעצמו בארץ החדשה

האם העם באמת מתגעגע למצרים? גם כן סביר שלא. כמנהיג ומנהל האם מילא משה את תפקידו וניסה לבחון את הנסיבות שבהן הופיעה המחאה העממית בדיוק עכשיו?

הרי סביר שבנסיבות שלאחר מפקד הכוחות וההערכות לכניסה לארץ, עולה בעיקר החרדה מהמלחמה ומהקרב. העם לא ביטא געגוע אמיתי למצרים הוא ביטא פחד בסיסי מהסכנות הצפויות. בקשת הבשר הוא סיפור כיסוי. משה לא היה צריך להתייחס כפשוטו לכך שלעם נמאס מטבעול ולעשות מכרז על ספק של שווארמה. הוא היה צריך לאמן את הכוחות ולנסוך בהם ביטחון.

סקר נדל"ני או חשש מעימות?

אותו דבר קורה בהמשך, בפרשה הבאה. כשהעם מבקש לשלוח מרגלים לארץ, הוא לא באמת מבקש סקר נדל"ני כדי לבדוק אם עדיף להתנחל בטורקיה. והוא לא באמת רוצה לטכס עצה צבאית כדי לעצב תורות לחימה מהפכניות. מהנסיבות ברור שמדובר בהתגברות של אותו חשש ממלחמה, ועולה הרצון להשהות את ההחלטה או לבטלה בכל מחיר.

התייחסות ישירה של הנהלה לבקשות שמהוות סיפור כיסוי לצורך אחר עמוק יותר, בדרך כלל רק מחריפה את המצב.

באותה מידה אלוהים היה צריך לזהות שמשה כרגע לא באמת זקוק לשבעים זקנים. הוא רק זקוק לחיזוק בנוסח: "יהיה בסדר. אין טעם לכנס את הדירקטוריון לישיבה מיוחדת. אתה תסתדר. זה לא מצב חירום".

אספקת מנגנון של שבעים איש למשה ברגע זה היתה גם היא התייחסות ישירה לטענות של משה, במקום ניתוח הצרכים העמוקים שלו. ובאמת מנהיגותו של משה רק נחלשה. אלוהים היה צריך לומר למשה: אין תקציב למרגלים. ואין תקציב לבשר. הניצחון בקרב הראשון יפיח בהם רוח לחימה מחודשת וביטחון עצמי ויהיה יותר אפקטיבי.

מאחר ומשה המשיך בקו של ניסיון להיות אהוד ולהישען על תקציבו הבלתי מוגבל של אלוהים, המשיכה הנסיגה בביטחון העצמי של העם ועליית החרדה והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה. לפעמים השהיית התגובה כדי לנתח את הנסיבות, מאפשרת לתכנן צעדים שמציעים פתרון לצרכים העמוקים של המוחים. הדבר נכון למנהלים עצמם וגם נכון עבור דירקטוריונים ובעלים.