"זה הבן שלי": זה העונש שלנו
אב ילדותי ובן בוגר לכאורה עומדים במרכז העלילה של "זה הבן שלי", עוד קומדיה מיותרת ודבילית מבית היוצר של אדם סנדלר. ארז דבורה ממליץ לכם לחסוך שעתיים מהחיים
לפעמים חדשות רעות עבור אדם אחד, יכולות להכיל שביב תקווה עבור רבים אחרים. למרות שסרטו החדש של אדם סנדלר, "זה הבן שלי" ("That’s My Boy") פתח עם הקרנות ביותר מ-3,000 בתי קולנוע בארצות הברית, ביצועיו בקופות היו מאכזבים במיוחד. הטעות האסטרטגית של סנדלר היתה ניסיון ליצור קומדיה עם דירוג R (צופים מתחת לגיל 17 נזקקים לליווי הורים) ולא PG-13 כהרגלו. הוא האמין, בטעות, שיש מספיק צופים עם מוח שסיים להתפתח שיגלו עניין בסרטיו. אמנם עוד מוקדם להכריז על גאולתה של התרבות המערבית, ובכל זאת - זהו ניצחון קטנטן לכוחות האור.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
דוני ברגר (ג'סטין וויבר) הגיע לפסגת התהילה של חייו עוד בראשית חטיבת הביניים. רגע לפני שהגיע לגיל בר מצווה, הוא זכה בחסדיה של אדמונית מיוחמת שאותה הוא הכיר עד כה כמורתו, גברת מק'גאריקל (אווה אמורי, בתה של השחקנית סוזן סרנדון שתופיע בעצמה במהלך הסרט כמק'גאריקל המבוגרת). כשהפרשה נחשפה היא נשלחה ל-30 שנים בכלא, תוך הצהרות נלהבות על אהבתה הנצחית לנער. היא נענשה קשות אך דוני הפך, לפחות למשך כמה שנים, לכוכב טלוויזיה.
ברגר הצעיר נמצא בגיל המשוער של הצופה האידיאלי לסרטיו של סנדלר, אך הקומיקאי עצמו כבר חצה את גיל 45. "זה הבן שלי", כמו חלק מסרטיו האחרונים של סנדלר, מתנדנד בחוסר נוחות הולך וגובר בין הגיל המנטלי של הצופים והגיל הביולוגי של יוצרו. כמי שההומור שלו הושתת מאז ומתמיד על דמות מבוגר-אינפנטיל, ההתקרבות לגיל העמידה מהווה עבורו אתגר מיוחד. הוא מחפש דרכים חדשות להתמודד עם השינוי, תוך שמירה עצלה על הנוסחאות הוולגריות ששירתו אותו בעבר.
ב"מגודלים" (2010) הנושא היה מפגש איחוד בין חברי הילדות, שבאמצעותו נעשה חיכוך בין הזהות הילדותית והבוגרת, הנערים שהיו והאבות שהפכו להיות. ב"ג'ק וג'יל" (2011) החיכוך בין הגיבור המרובע לאחותו התאומה (שעוצבה כקריקטורה סנדלרית טיפוסית) יצר מאבק פנימי בין הזהויות של סנדלר. בסרטו האחרון, הניגוד הוא בין דוני שגדל למבוגר-אינפנטיל והבן שנולד לו ממערכת היחסים עם מק'גאריקל.
הבן, האן סולו ברגר (אנדי סמברג מ"סאטרדיי נייט לייב"), בדרכו להפוך למטאור בעולם הפיננסי ומנסה להתכחש למוצאו. מבוגר אינפנטיל מול הצעיר עם פסאדת הבגרות. בהגיון האופייני לסרטיו של סנדלר, השאלה הדרמטית המרכזית אינה יכולת האב להתבגר, אלא מתי הבן יכיר בערכו של אביו כפי שהוא, ובערכים האינפנטיליים אותם הוא דחק מתוך חייו.
כמעט 30 שנה חלפו מאז תקופת הזוהר של דוני. כעת, בבגרותו (בגילומו של סנדלר), הוא כבר איבד מזמן את התהילה והכסף המפוקפקים שהשיג. הוא חייב 43 אלף דולר למס הכנסה, והדרך היחידה שבה הוא יוכל להשיג את הכסף היא התחייבות חוזית לתוכנית ריאליטי שתציג איחוד משולש עם האן סולו ומק'גאריקל, שעדיין יושבת בכלא.
הבעיה היא שהאן סולו שינה את שמו לטוד, והוא עומד להתחתן עם בחורה שתלטנית בשם ג'יימי (לייטון מייסטר). כמו כן, הוא הפך לבן טיפוחיו של הבוס שלו, סטיב ספירו (טוני אורלנדו), מנהל קרן גידור עשיר כקורח. כיוון שטוד סיפר לכל מכריו שהוריו מתו, אין לו ברירה אלא להציג את דוני בתור חבר מהעבר. חזרתו של דוני לחיי בנו, זמן קצר לפני הנישואים שבאופן רשמי יעבירו את הבן לצד האפל של ההתבגרות, תשבש את כל התוכניות.
זוהי קומדיית אב/בן - כלומר, אב שהוא כמו בן, ובן שהוא כמו אב - אבל גם Buddy film, שבו היחסים אמורים להירקם מחדש במהלך האירועים המסורתיים הקודמים לחתונה ובראשם מסיבת הרווקים. התסריטאי דיוויד כספי והבמאי שון אנדרס גודשים את הסרט בסיטואציות עם פוטנציאל להומור בוטה,
אך ברוב המוחלט של המקרים כל זה לא מעורר ולו גיחוך. הגודש מחליף את הבנייה ההדרגתית שיכלה להוציא מהסיטואציות את המעט שניתן. אורכו המופרז של הסרט (כפסע משעתיים) הופך את החוויה בכללותה למייגעת.
לזכותו של הסרט ניתן לומר כי הוא נמנע מכמה מהמאפיינים המאוסים המזוהים עם סרטיו של סנדלר: הופעות האורח שבאמצעותן הוא מסדר לחבריו הפחות מצליחים מ-SNL (רוב שניידר, דיוויד ספייד) כמה ג'ובות, או הפרסום המוסווה (שכלל אינו מוסווה) שעבר התמתנות (יחסית) בסרט הנוכחי. שינויים אלו חיוביים, אך עדיין לא פותרים את בעיית היסוד: שעתיים עם אדם סנדלר. וזה דבר שקשה להמליץ עליו גם בימים בהם החום מבשל את המוח.
