18 שנה למות הרבי: אנחנו הילדים של קיץ 94'

בעיניים הילדותיות שלנו - ילדי כפר חב"ד של תחילת שנות ה-90 - זה היה מאוד ברור. העולם היה צבוע בצבעים של אדום וצהוב, המשיח היה מעבר לפינה, והרצון היחיד שלנו היה לראות כבר את הרבי מלובביץ'. היינו אמורים רק "לצחצח את הכפתורים" ומיד אחר כך זה היה אמור לקרות.

• אהבתם? עשו לנו לייק בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת קורח
• תנו לשמש לעלות: קליפ חדש למתיסיהו
• כך נראה הרנסס הדתי של תל אביב    
  

הימים שבין כ"ז אדר א' תשנ"ב לבין ג' תמוז תשנ"ד, היו ימים מלאי הבטחות. כולם היו בטוחים שעוד רגע קט הכל יחזור לקדמותו. לאף אחד לא עברה לרגע המחשבה שאולי זה יסתיים כדרך כל בשר. אמרנו תהילים מדי יום, התעדכנו לפרטי פרטים בסדר היום של הרבי מלובביץ' וחיכינו להודעה המיוחלת והבלתי נמנעת - הוא שב לאיתנו.

הייתי כמעט בן 10 כשהנורא מכל קרה. עמדנו מסביב לפיאט הלבנה של אחד המורים והקשבנו לדיווחים השוטפים ברדיו. המילים היו ברורות, המשמעות ממש לא. הדמעות זלגו בידיעה שתכף הטעות תתברר. הקריעה נקרעה, ואף אחד לא הבין על מה ולמה. מורים ב"חיידר" לקחו את הטלית והתפילין ונסעו לשדה התעופה בן-גוריון לתפוס מקום על הטיסה הקרובה לניו-יורק.

זרע הבלבול נבט בג' תמוז תשנ"ד. בלבול שמשותף לי ולרבים מחבריי, בני גילי ובני שנתונים דומים. נכון, היינו ילדים וזה היה מזמן, אבל אי-אפשר לצאת מזה. גם היום – 18 שנים אחרי, אין בי טענות על הבטחות שלא קוימו. אני עדיין אוהב ומעריץ את הרבי, אבל איכשהו אני מתקשה לתרגם את זה למעשה.

אכלתי מהדייסה

בחב"ד אומרים ש"מי שאכל מהקאשע (מעין דייסה) של 'תומכי תמימים' (רשת הישיבות של חב"ד), לא ימות בלי לעשות תשובה". במילים אחרות, מי שהתחנך במוסדות של חב"ד, יתקשה להתפטר מתסביך הרגשות כלפיה.

אכלתי מאותה "קאשע" ואני יודע שלהיות חב"דניק זה לא רק תואר חלול. צריך להתאמץ. חב"דניק אמיתי הוא חב"דניק 24 שעות ביממה. גם כשהוא הולך לישון, הוא ישן אחרת. עד שאגיע לרמה הזאת, אני צופה מהצד.

כשאני עוצר ומנסה לחשוב מהי חב"ד בעיניי, יכול היה לעלות בראשי איזה מאמר חסידות עמוק על מטרת האדם, יכולה הייתה לעלות לי תמונה של אלפי צעירים וצעירות שמתחנכים במוסדות החינוך המפוארים, או תמונה של מפעל השליחות שממשיך לשגשג, אבל עולות לי דווקא תמונות מאוד שטחיות מהמציאות התקשורתית הישראלית - בתמונה אחת

אני רואה את זוג החב"דניקים מהסדרה "קטמנדו", ובשנייה את החב"דניק שנאבק להיכנס לקניון רמת אביב.

נכון, אלה תמונות רדודות – אבל בין שני הייצוגים החב"דיים האלה אני נקרע: מצד אחד חב"ד של ימי ילדותי, ומצד שני חב"ד של 18 שנה אחרי. יש הרבה קווי דמיון בין חב"ד של אז לחב"ד של היום, אבל יש דברים שקורים היום, ולא היו יכולים לקרות לפני ג' תמוז תשנ"ד.

אם אני מרוצה מההתנהלות או שלא, חב"ד היא חלק מההוויה שלי. אני שמח בהצלחות ובשמחות, כועס על תופעות מרגיזות ומעורה בכל הפוליטיקה הפנימית. בשבת הקרובה אשתדל לקיים את מנהגי יום הזיכרון, כפי שהנהיג אותם הרבי לאחר פטירת חותנו. וגם כשאעלה לתורה, כמו כולם, אני מניח שתקנן בי אותה תחושה - זו של אאוטסיידר מבולבל.