חד הורית בגיל 43: "לכו על זה, עם כל הקשיים"

לא תמיד רציתי ילדים. כלומר, תמיד רציתי להיות אמא, אבל לא חשתי צורך דחוף להיכנס להריון. לפני שמונה שנים, כשהייתי בת ‭,35‬ בת הזוג שלי באותם ימים רצתה מאוד שנעשה ילד. לא הרגשתי מוכנה, אבל הרעיון נזרע במוחי. חלפו שנים והוא החל לתפוס תאוצה. לפתע כל מה שרציתי היה להיות אמא, לחבוק תינוק קטן.

קראו עוד על הריון ולידה:

• מתי צריך להתפנות לבי"ח? מדריך לידות בית בישראל
• בקרוב: איתור 3,500 מומים בעובר - בבדיקת דם
• הסקר הגדול: באיזה חדר לידה הכי כדאי ללדת?
  

במקביל, הגיל התחיל להיות משמעותי. הצטרפתי לארגון הורות אחרת, ושם פגשתי מישהו. במשך שנה נמשכה ההיכרות בינינו, עד שהבנו שזה לא מתאים. נפגשתי עם עוד כמה גברים, אבל בשלב מסוים הגעתי למסקנה שחלון ההזדמנויות שלי הולך ונסגר.

ניגשתי לבנק הזרע ועברתי בקפידה על רשימת התורמים. תכל'ס, בבתי החולים נותנים מעט מאוד פרטים על האבא הפוטנציאלי: צבע עיניים, גובה, מוצא, עיסוק, צבע שיער. האמת היא שחיפשתי משהו שיהיה דומה לי כמה שיותר - שיער בהיר, עיניים כחולות. ניסיתי שלושה תורמים, מחבר העמים, אבל זה לא עבד. אחר כך המנות המבוקשות פשוט נגמרו. מתברר שבלונדינים עם עיניים כחולות הם מצרך מאוד מאוד מאוד מבוקש בישראל. מפתיע, לא?

עברתי שוב על רשימת התורמים, ובסוף בחרתי במישהו עם עיניים חומות ושיער חום. סטודנט לרפואה. אמרתי שאם אני לא מתחתנת עם רופא, לפחות שהאבא הנבחר יהיה כזה. זה המקום לציין שסל הבריאות הממלכתי בישראל נחשב לאחד המתקדמים בעולם המערבי, והשנה נכנסה לסל תרופה ייחודית בשם פרגובריס - טיפול הורמונלי בהנדסה גנטית שנחשב לטיפול נקי ומדויק והוכיח את יעילותו בנשים מעל גיל ‭.35‬

מכאן הכל התגלגל כמו סרט נע: בדיקות דם, מעקב ביוץ, הזרעה, תשלום על המנה, עוד בדיקות דם. בשלב מסוים עברתי להורמונים, והלכתי לקופת החולים כדי ללמוד להזריק לעצמי לבטן. זה היה ערב חורפי במיוחד, ותוך כדי ההליכה הבנתי שזה השיעור המחשל הראשון בדרך להריון. קיבלתי את הזריקה בבטן, ואחר כך המשכתי להזריק לבד.

אחרי שלושה סבבים של כישלון בטיפול ההורמונלי עברתי להפריה מלאכותית, ואז התברר שהזריקות בטיפול הקודם היו משחק ילדים. 38 זריקות לבטן, בתוך כמה שבועות. מפתיע עד כמה אפשר להתרגל לדברים כאלה. ולכל אורך הדרך, אתה פוגש זוגות, ונתקל בספרים על בני זוג. כיחידניות – שבט של אמאזונות מודרניות – זה מאוד לא נעים.

אחרי הפעם השנייה הרגשתי כאבי מחזור עזים, כשהאחות מאסותא התעקשה. "אני יודעת‭,"‬ אמרתי לה, "אני לא בהריון‭."‬ "אז זהו‭,"‬ היא אמרה, "את דווקא מאוד בהריון‭."‬ כמעט התעלפתי. צונאמי של רגשות שטף אותי. פרצתי בבכי. ה‭,11.9-‬ יום עצוב וטעון, הפך עבורי ליום מאושר במיוחד. סוף סוף אני בהריון.

מסלול החרדות

ההריון עצמו היה לא פשוט, ובדיעבד ברור לי שזה גם בגלל הגיל: עייפות קיצונית, בחילות קשות, תשישות, הורמונים שמשתוללים. בתור יחידנית זה קשה שבעתיים. הרי אין לי את הפריבילגיה לחזור הביתה מהעבודה, לקרוס על הספה ולדעת שיש מי שידאג להכל, ירגיע ויכניס לפרופורציות. אני, אפילו כדי להכין כוס תה הייתי צריכה לגייס כוחות מיוחדים, שלא לדבר על קניות, סידורים וניקיונות.

במקביל התחיל מסלול החרדות הידוע: הבדיקות. ישראל היא הרי בירת הבדיקות העולמית. עבורי זה היה מסלול מכשולים. מאידך מצאתי בזה את זה אחד השיעורים הראשונים של ההורות: לדעת לבחור לא את הפתרון המושלם, אלא את הפתרון עם המחיר הכי פחות גבוה.

גם ההמשך לא היה פשוט. אחרי בדיקת מי השפיר אושפזתי, והייתי חולה פעמיים עם התחלה של דלקת ריאות. לרגעים חלפה בי המחשבה: למה אני צריכה את זה? הרי עד לפני חודשייםשלושה היה לי שקט, ועכשיו חששות, פחדים וחרדות. שוב ושוב הזכרתי לעצמי שזאת הבחירה שעשיתי, וידעתי שלא יהיה לי קל, והעמדתי בפני עצמי את האלטרנטיבה - לא להיות אמא.

הטראומה

במשך כל תקופת ההריון, בעקבות ספר שקראתי על סגנון הורות דרך עיניו של הילד, התחלתי להתכונן ללידה טבעית. יכולתי ממש לדמיין את זה. ואז, בום, עוד סטירה. העובר הקטן סירב להתהפך. עשיתי עמידות ראש, תרגילים, והוא בשלו. נשאר במנח עכוז. בלית ברירה, אחרי כל ההכנות, נאלצתי לקבוע מועד לניתוח קיסרי. הרגשה כבדה של החמצת הזדמנות חד פעמית.

ידעתי שגם עבור הבן שלי זאת הולכת להיות חוויה טראומטית. במקום לעבור את התהליך הרגיל, פתאום הוא עובר מחושך, חמימות ושקט מוחלט לחדר קר, מואר מאוד ולקולות שאינו מכיר. העצב הזה, אין מה לעשות, ילווה אותי תמיד.

כששכבתי שם על המיטה, ברגעים האחרונים לפני, בקושי נשמתי מרוב התרגשות. הנה שנתיים של מסע מגיעים לסיומם, ומתחיל מסע חדש. ואז התחיל הניתוח, ושוב רגשות מעורבים. מצד אחד המון שמחה, ומצד שני התינוק שלי - יונתן - בוכה לראשונה בחייו ואני אפילו לא יכולה לחבק אותו. רק רציתי לעטוף אותו, להגן עליו ולמחוק את הטראומה שהוא עובר. הלב יצא לתינוק שלי. חשתי כמיהה עצומה ובלתי אפשרית למימוש.

את הריקנות הרגשתי בפעם הראשונה כשהלכתי להוציא את התפרים ובחדר אחיות עשו למישהי מוניטור. שמעתי את דפיקות הלב, ופתאום חשתי געגועים לתחושה הזאת שהתינוק עדיין בבטן.

הימים הראשונים אחרי הלידה היו קשים במיוחד. מדהים עד כמה אף אחד לא באמת מכין אותנו לחוויה שעוברות אמהות אחרי לידה: לילות הזויים בתינוקייה, מניקה ושואבת חלב, על סף עילפון, כשעוד נשים באפיסת כוחות יושבות מרוטות לצדי. מצד שני נוצרת כאן אחוות נשים מדהימה. אפשר להבין למה בקהילות ובתרבויות שבטיות כשאישה יולדת מטפלות בה רק נשים.

מיד אחרי השחרור מבית החולים חזרתי לבית של ההורים. מבחינתי, ומבחינת כל אמא יחידנית, זו חובה. אני לא רואה איך אפשר להסתדר בהתחלה לבד. בזכות המעבר הזה הכרתי את אמא שלי מחדש: רגועה, אימהית, סבלנית, רכה. מדהימה. כשלא הצלחתי להרגיע את יונתן, מספיק שהיא הרימה אותו - והוא מיד השתתק.

רגשות אשם

בחזרה ליונתן, הקטנצ'יק המתוק, שצורח בחוסר אונים מכאבים. ריפלוקס, גזים, במשך שבועיים הוא היה כל הזמן על הידיים. חוויתי קשיים פיזיים ונפשיים. ובתוכי משתוללים ההורמונים. בכיתי המון. בתוך זמן קצר הגעתי לאפיסת כוחות. זה באמת שווה את זה, שאלתי את עצמי. איזו טעות עשיתי! ואחרי כל מחשבה כזאת הציפו אותי רגשות אשם. איך אני בכלל יכולה להעלות על דעתי מחשבות כאלה על הבן המקסים שלי, שכל כך רציתי.

אבל אז פתאום מגיעים הרגעים המדהימים. כשאני מצליחה להניק אותו כמו שצריך למרות הריפלוקס, ומבינה למה אומרים שזה כמו סם. לראות את הקטן הזה ניזון ממני, מהגוף שלי, והאף הקטן שלו, ומגע ידיו. ואז החיוכים הראשונים של תחושת רווחה. זה מטריף, ומתוק. רק הבוקר, אחרי לילה קשה של גזים, במשך רבע שעה ניהלנו דיאלוג של צווחות קטנות וחיוכים. וכשהוא נרדם עליי וזרועותיו חובקות את הכתף שלי. ושהוא מתחיל להסתכל, להתבונן. בשביל הרגעים האלה, אני יודעת, זה היה שווה הכל.

עם הזמן למדתי שמאוד מאוד חשוב לדבר עם חברות, במיוחד נשים יחידניות באותו מצב. זה מאוד הרגיע אותי לשמוע שאני ממש לא היחידה. זה קורה להרבה נשים לא נשואות שאין עליהן לחץ להביא ילדים. בהריון יחידני לא מתארים לך עם מה את הולכת להתמודד.

עם יד על הלב, לו הייתי יודעת שכך זה יהיה הייתי מקדימה ומזדרזת. אני רואה סביבי המון נשים שחושבות שיש להן זמן ושהן ימצאו זוגיות, וזה מאוד מצער אותי כי הן לא יודעות לקראת מה הן הולכות. אם יש משהו שאני יכולה להציע לנשים האלה זה לדבר עם נשים כמוני.

אנחנו שומעים על הורות מבוגרת רק כשהעיתונים כותבים על זה, כמו למשל בשבוע האחרון, עם הנשים בנות ה‭50-‬ שנכנסו להריון. יש מין תחושה כזאת שהכל אפשרי ואין מה למהר, אז לא. על כך אחת כזו שמצליחה, לא מדווחים על עשרות האלפים שעוברות מדורי גיהינום כדי שהריון ייקלט ולא מצליחות. אז לכן, נשים שמתלבטות: אם את רוצה להיות אמא או לא - תחליטי עכשיו ולכי על זה, עם כל הקשיים.