מתפללים ורוקדים: אנסמבל דתי בבית כנסת
כזה עוד לא ראיתם: חבורת גברים דתיים, בוגרי ישיבות ובעלי אוריינטציה תורנית מובהקת, הקימו אנסמבל ראשון מסוגו - וכעת הם מעלים מופע מחול בבית הכנסת. "יפה שהולכים לשירות קרבי, אבל מה עם השיח התורני-דתי בעניין הגוף?"
תשעה רקדנים חובשי כיפה עולים על הבמה. אחד מהם הוא רב, חבריו בוגרי ישיבת הסדר. הבמה שלהם היא בית הכנסת, והריקוד – סוג של לימוד תורה ותפילה. בוגרי בית הספר למחול המגזרי הראשון לציון (ובכלל), לקחו את מילות המזמור "כל עצמותיי תאמרנה" בתהלים בצעדי מחול. זה אגב, גם שם המוסד הייחודי שפתח את שעריו לגברים בלבד.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- פירוק ועדת פלסנר - כרטיס צהוב לחרדים/ יצחק טסלר
- 10 קברי הצדיקים הכי פופולריים
- תחרות "אגדתא" 5: שלחו אלינו סיפורים
כמו כל החברים באנסמבל כע"ת שהקימו הבוגרים, גם חנניה שוורץ (30) מקדיש עצמו למחול, אך מתפרנס ממקורות אחרים. הוא בוגר הישיבה התיכונית ברעננה וישיבת ההסדר בעתניאל, שמלמד היום במכינה הקדם-צבאית בחמדת ובהסדר בעתניאל.
האתגר: לרקוד, ועוד בבית הכנסת
על אף הרקורד הקצר של שתי שנות פעילות, מעורר האנסמבל עניין בקהילת המחול המקומית. מאז הוקם הופיעו חבריו 30 פעמים – הספק נכבד עבור מי שריקודם אמנותם, אך לא אומנותם. היום (ג') ועד יום ה' הם מעלים מופע חדש על בימה שלא רגילה בכגון אלה - בתי הכנסת "יקר" ו"ידידיה" שבירושלים.
חברי אנסמבל כע"ת ("כל עצמותיי תאמרנה") רואים בעצמם הכל – חוץ מפורצי גדרות, אף שכל עיסוקם חלוצי במהותו. אמנם אין איסור הלכתי על הריקוד, אך התחום הודר בחברה הדתית עד להקמת כע"ת. ריקוד בבית הכנסת הוא בחינה מחודשת של יחסי גוף ורוח, אך גם של סובלנות ואמנות.
"העיסוק המשותף שלנו במחול מנסה לחקור את תחומי היהדות", חנניה שוורץ אומר. "היצירה המחולית שלנו מתקשרת עם
ההתלבטות התקיימה, מעיד שוורץ, במישור המיקום: מול ארון הקודש – או בבית המדרש? הכוריאוגרף רונן יצחקי שאינו דתי, קרא את פרשת השבוע המספרת על מות בני אהרן שהקריבו אש זרה, והכריע: בבית המדרש.
"היה לנו דיון סוער בנושא, ובסוף הכרענו שלא נרקוד בחלל המרכזי של בית הכנסת", כך שוורץ. "הערב כולו יתחלק בין לימוד נושא הגוף במקורות היהודיים בחלל התפילה - להופעה בחלל בית המדרש. החלוקה משלבת את ההלכה והחוויה שלנו גם יחד.
"אנו מרגישים שהמחקר שלנו הוא סוג של לימוד עצמי. היצירות שלנו מתעסקות בתפילה, והפגשנו אותן עם חוויית בית הכנסת. הן צריכות להצטמצם בחלל הקטן, לא על במה מקצועית אלא בתוך בית מדרש. זו הולכת להיות יצירה אינטימית, קטנה גם בכמות הקהל, וזה חלק מאתגר".
"מחפשים דו-שיח"
האנסמבל יעלה את "קבצן 7" - שם קוד לסיפור של רבי נחמן מברסלב אודות שבעה קבצנים, שלכל אחד מהם יש חסרון שהוא גם היתרון שלו. "הקבצן האחרון חסר רגליים", שוורץ אומר. "ואת היתרון שלו הוא סירב לגלות, ואמר כי הוא סופר בביאת המשיח. לימים פירשו חסידיו שהקבצן האחרון היה רקדן, המסמל את הגאולה השלמה, בהיותו של המחול החיבור השלם לגוף".
היצירה המדוברת (והנרקדת) היא קצה-קצהו של עולם כוריאוגרפי חדש שמתפתח עם המגזר שגילה את העור. "אנחנו מחפשים דו-שיח פעיל", שוורץ מעיד. "לצאת מהמגרש התרבותי הסטרילי, ולחדור לתוך העולם הדתי הקלאסי. הריקוד שלנו מתעסק בתפילה. אנחנו לא באים עם מוצר מוגמר, אלא עם לימוד משותף תנועתי שלנו. זה מחלחל לעולם הדתי ולתפילה שלנו. היום אני מתפלל, עובד את השם, עם כל הגוף שלי".
ואיך מגיבים הקולגות בישיבה? הרבנים והתלמידים?
"הרבנים שלי מקבלים את זה בכבוד ובהערכה גדולה, ואילו התלמידים לא מבינים בהתחלה מה זה הג'וק הזה, אך לימים הם מגיעים להופעות ומתרגשים. הם צריכים לעבור איזה שלב בהתבגרות. לאחרונה יצא לנו להופיע בישיבת ההסדר בעתניאל. למדתי שם עשר שנים תורה, אני מלמד שם, ופתאום אני מופיע כרקדן... קיבלתי הרבה תגובות נלהבות. היה גם דיון עם ראשי הישיבה בנוגע לקשר שבין הגוף ליהדות. כשהזעה עוד עלי, הלכתי להעביר שיעור. זו הייתה חוויה טובה. העולמות השתלבו יפה".
התחיל מריקודי חתונה
למרות האידיליה, ברור לשוורץ ולחבריו שהדרך ללב הקונצנזוס עוד ארוכה. "הריקוד זו לא הפרנסה של אף אחד מאתנו", הוא אומר, "אך לאט-לאט מקבלים אותנו, ואולי בעתיד אפשר יהיה להרוויח מזה. יש כלפינו המון סקרנות וכבוד: הן מצד המחול התל-אביבי שמלא בהערכה, פותח דלתות וממש סקרן, והן מצד הציבור הדתי שכבר יודע איך לאכול אותנו.
"יצא לנו להעביר סדנאות תנועה בישיבות תיכוניות. יש רוח חדשה בציבור, שהופך פחות ופחות חושש. אמנם הוזמנו לישיבות תיכוניות פתוחות יחסית, אך אין ספק שלפני עשר שנים זה עדיין לא היה מקובל. גם אני עצמי לא חשבתי שאתגלגל לזה מבחינה מקצועית. אהבתי לרקוד, אבל דוסים רוקדים בחתונות. אנשים אמרו שאני רוקד יפה".
אז איך מגיע בחור הסדרניק, תורני בהשקפתו, לתחום שנתפס תודעתית במגזר הדתי כאקס-טריטוריה? כאמנות חילונית?
"אני הגעתי לזה באסוציאציה המיידית. למדתי הרבה שנים בישיבה, והכרתי טקסטים של הרב קוק ושל החסידות שעוסקים בגוף. קראתי אמירות על גבול המיסטיוּת על גוף, עוצמה, אחדות וארץ ישראל, והרגשתי שאלה דיבורים שנוגעים אלי, אך לא מיושמים.
"יפה שהולכים לשירות קרבי, אבל מה עם השיח התורני הדתי בנושא הגוף? אני מרגיש שהציבור הדתי חי עם פחד וסגירות כלפי הגוף, שמתבטא באמירות על צניעות מחד גיסא - אבל מלא בתורות ואמירות אורגניות של שיבה אל הארץ ואל הגוף מאידך. אמירות שמתגלגלות גם בבתי המדרש השמרניים ביותר. תלמידי הרב קוק מכירים עשרות פסיקות פרובוקטיביות על קדושת הגוף והסוד שטמון בו, כך שתשתית יש, עכשיו רק צריך לגלות את זה".
שוורץ מדגיש כי דווקא בשל העובדה שרקדני הקבוצה תורניים רובם ככולם, בוגרי ישיבות ושומרי הלכה – "אין להם צורך לאלץ את הגוף להגיד כל מיני אמירות דוסיות, וגם לא ליצור נתק בין העולמות. לא צריך לצעוק ולבעוט ולעשות פרובוקציות, מהפכות הגוף פותחות את זה".
- אנסמבל כע"ת יעלה את "קבצן 7" בירושלים במשך שלושה ימים (3-5/7), במסגרת פסטיבל "בבית"
לפנייה לכתב/ת 
