היצירה שפוספסה, הסיפור שנגנז וזה שנמרח
מיכאל שיינפלד גנז את סיפורו הראשון שנכתב משנאה, אמונה אלון מרגישה ילדה קטנה לפני הפרסום, טלי וישנה כבר לא מודרת, ומירה קדר מצטערת לראות "פרוזה פופוליסטית, במקום יצירה יהודית איכותית". ארבעה סופרים - על ההתחלה
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- הקואליציה רועדת, החרדים בטוחים: לא נתגייס
- לרקוד על שתי חתונות: הפוליגמיה ביהדות
- פלסנר או לא, החרדים חייבים להתגייס/ הרב אביחי רונצקי
אם אתם מתלבטים אם לשלוח את היצירה שלכם ל"אגדתא" 5, אתם מוזמנים לגלות כיצד נראתה הפעם הראשונה של סופרים מוכרים – ויש להם גם עצות.
מירה קדר: ב"כתר" אמרו לא, ואחר כך בקשו
בין השנים תש"מ-תש"ן הצלחתי לפרסם מדי פעם שיר או שניים בעיתון או בכתב עת, אבל כשפניתי להוצאות ספרים –
נעניתי בשלילה. בוקר אחד התקשר דויד ויינפלד, עורך השירה של "כתר" אז, ואמר שלמרות המלצתו על כתב היד, הוא מניח שיידחה בגלל ההערכה של השיווק. הוא ביקש שאדע שהשירים טובים ודחייתם הצפויה לא מלמדת על איכותם, והציע שאשלח אותם לפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם.
תקנון הפרס דרש לפחות 36 שירים, והלכתי על המינימום. ניפיתי את הרוב, בוחרת רק בטובים ביותר. חבר השופטים – פרופסור נורית גוברין, ד"ר אביב עקרוני והמשורר שלום רצבי – הסכימו כנראה עם הבחירה שלי. בעקבות הפרס התקבל הקובץ בספריית פועלים", ויצא לאור בעריכתו של נתן יונתן תחת השם: מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה.
במשך העשור הבא התחלתי לכתוב גם סיפורים, ולקראת סופו התגבש קובץ. תוך שלושה שבועות מיום ששלחתי את קובץ הסיפורים "רָצוֹא ושוב" התקשר חיים פסח, עורך הפרוזה של "כתר" אז, וביקש הבטחה ג'נטלמנית שלא אחתום עם הוצאה אחרת עד שיסיים לקרוא ויחזור אלי.
מסתבר שפביאנה חפץ – הלקטורית שעל טעמה סמך – נכנסה אליו עם כתב היד בצעדי ריקוד כלשונה. "רצוא ושוב" הצטרף לספריהם של הרב חיים סבתו, שמואל לרמן ואילן נוב שהיו סנוניות ראשונות של פרוזה בעלת תכנים יהודיים. מאז יצאו לאור ספרים נוספים רבים, רבים מדי, יהודיים כאלה, אבל לטעמי ולצערי רובם יותר כתיבה פופוליסטית מאשר ספרות יפה איכותית.
טיפ לסופר מתחיל: אל תכתוב ספרות כדי לשפוך את הלב, בשביל זה מספיק יומן; אל תכתוב ספרות כדי להתפרסם, ככתב תקשורת או פובליציסט תתפרסם יותר וביתר קלות; אל תכתוב ספרות כדי לחנך, כדי להביע דעה פוליטית, או כדי לבדר – כתוב ספרות רק אם אתה בטוח שזו הדרך היחידה לבטא את מה שיש לך לומר.
- שני ספריה האחרונים של מירה קדר, שופטת בתחרות "אגדתא" 5, "אחד מאֶלף" ו"אהבה, שמים וריח הדרים" יצאו לאור בהוצאת "ידיעות ספרים".
מיכאל שיינפלד: סיפור שנכתב מכעס ושנאה
מוזר, אבל דווקא את הסיפור הראשון שלי, שזכה להכרה, החלטתי לא לפרסם. שלהי 2002, ובשבּת אחת שאני חוזר מהישיבה הביתה, עיניי לוכדת מודעה קטנה בעיתון מקומי, המכריזה כי נותרו שלושה ימים עד המועד האחרון למשלוח סיפורים לתחרות הסיפור הקצר של מפעל הפיס.
סיפור אחד ישב על ליבי כבר כמה שנים. במוצאי שבת, מיד כשניקדו הכוכבים את החושך, ישבתי וכתבתי ברצף מעשר בלילה ועד שש בבוקר, הדפסתי שלושה עותקים כנדרש, ושלחתי. בחנוכה נערך הטקס המכובד, הסיפור זכה במקום הראשון, העניקו לי זר והמחאה (יותר ממה שמקבלים על 4 ב-100) והייתי מאושר. הסיפור שלי זכה.
הבלגן הגיע אחר כך. ממפעל הפיס ביקשו שאשלח במייל את הסיפור כדי לפרסמו, והרי לא הראיתי אותו קודם לאיש, כפי שאני נוהג בדרך כלל, כדי לקבל משוב והערות. אמרתי להם, אשלח בעוד שלושה ימים, ולעצמי אמרתי: בינתיים אשתף אחרים שיעירו, ואני אערוך ואשפר.
להפתעתי, האנשים שראו את הסיפור כעסו, הרימו גבה והסיטו מבט. לסיפור קראו "בצִלו של בניין כלל", והוא תיאר נסיעה של בחור ישיבה במונית שירות מבני ברק לירושלים, ביום של ההפגנה הגדולה נגד בג"צ. במונית נדחסו כמה חרדים וחילונית, וסרוג אחד באמצע, ביניהם. מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, אבל במהופך – הרוב הופך מיעוט, והמיעוטים נעשים לרוב.
הקוראים הרגישו שיש בסיפור מתח, רוגז, שנאה. החזירו לי את הדפים בתמיהה. שלושה ימים התלבטתי אם לפרסם או לוותר על סיפור שאולי מבטא רגשות קשים מדי. לבסוף החלטתי מה שהיה נראה לי נכון. כאב הוויתור היה עז, אבל באותם ימים ביררתי לעצמי למה אני כותב, והבנתי שאם ייצא מהסיפור שלי אפילו אדם אחד שונא יותר, שנדבק מהשנאה שממנה כתבתי – הרי שמלאכת הכתיבה לא הייתה כדאית.
נאיבי, אבל כך הייתי, ואולי עדיין. כן, אפשר וצריך לכתוב גם דברים קשים, אבל צריך לכתוב ממקום צלול. נדמה שכמעט כל מה שכתבתי מאז יש בו הרבה מאוד כאב וגם ביקורת, אך הכל נכתב מאהבה ולא משנאה. זה היה הסיפור הראשון שלי שקיבל הכרה, וגם אני, דרכו, זכיתי בהכרה חדשה, פנימית.
- מיכאל שיינפלד שפט בתחרות "אגדתא" 1
והוציא לאחרונה את "החוק למניעת בדידות", בהוצאת "ידיעות ספרים".
אמונה אלון: אני כותבת, משמע אני קיימת
כשאני מחפשת בזיכרוני, אני מבינה שאת ההכרה המשמעותית הראשונה קיבלה הכתיבה שלי מחברותיי בבית הספר היסודי. פרסום יצירתי הכתובה בספר, או בעיתון, או באתר אינטרנט, מפחיד ומרחיב את לבבי גם היום, ובכל פעם מחדש. אך אינה דומה אימה מרנינה זו – אף כאשר רומן שכתבתי זוכה לתפוצה רחבה – למה שחוותה הילדה שהייתי, כאשר בנות כיתתה אהבו חיבור שהיא חיברה, או שיר שהיא חרזה על הווי היום-יום.
יחסן של הילדות האחרות למילים שהעליתי על הכתב, ולאופן שבו צירפתי את המילים הללו זו לזו, העניק לי לא רק הכרה ספרותית - אלא גם הכרה בעצם קיומי. אולי אז נצרבה בי ברירת המחדל: אני כותבת, משמע אני קיימת.
כל פעם היא הפעם הראשונה, מפני שזאת הפעם הראשונה של היצירה המסוימת המתפרסמת כעת. וכל פרסום של כל יצירה הוא שוועה להכרה, שוועה לאישור. את מושיטה אל העולם את המילים שלך – גודלה של כל מילה כגודלה של כף-יד, כגודלו של לב – ויודעת שאת ידך הנכלמת הושטת, ואת ליבך הפועם.
פרסום זה לפרוס לאור השמש את מה שהיה כמוס ופרטי. ואחרי שסודות נפשך התפרסמו ונפרסו, את מהלכת ברחובות בהרגשה שנחשפת לעין כל. כאילו נקלף עורך מעלייך וכולם רואים לך את העצמוֹת, את העצמוּת.
אחר-כך מתחילה להתרקם בך היצירה הבאה, ואת מבינה שגם אותה תהיי מוכרחה לפרסם. מילים אינן מדוברות עד שמישהו אחר שומע אותן, ואינן כתובות עד שמישהו אחר קורא ומתרגש. כך לימדו אותי חברותיי בכיתה ד', כאשר נענו לידי המושטת אליהן במילותיי.
- ״במופלא ממני״, רומן מאת אמונה אלון, שופטת בתחרות "אגדתא" 1,
ראה אור בחודש שעבר בהוצאת כנרת, זמורה ביתן.
טלי וישנה: ספרות כחמין
ספרי הראשון "אחי הקטן והמצויר" פורסם בשנת 2008. קשה לי לומר כמה שנים כתבתי אותו. בעצם, חציו הראשון נכתב בגיל 17. למזלי, אמי ז"ל הזהירה אותי ש"עדיף שתתחתני לפני שאת מפרסמת ספרים".
כן, ספרים מזכירים חמין ולא סטייק. ככל שהם יותר זמן על האש, עד גבול מסוים, הם משתבחים. בשנת 2008 כבר הייתי נשואה עם ארבעה ילדים, והספר - לא רק שזכה בחצי נוסף, אלא שגם החצי הראשון, זה שהיה כתוב כבר, קיבל אופי אחר. את הטיפ שאני יכולה לספק לאחרים, אני משננת קודם כל לעצמי. לא למהר לפרסם. דווקא בגלל שהיום אנחנו רגילים למשוב מיידי (בלוגים, פייסבוק, טוויטר), עם ספר מוטב להשתהות קצת. גם אחרי שהוא גמור, כדאי להניח אותו בצד, שיבעבע במיציו. כך אני מסיימת טקסטים ומניחה אותם, וחוזרת אליהם לפעמים אחרי יום, לפעמים אחרי שבוע, לפעמים אחרי שנתיים.
ויש עוד דבר: לאחר שכבר כתבתי ושלחתי ופרסמתי, הבנתי פתאום שאותם אירועים שהיו פעם אפופי מיסתורין, נערכים פתאום אצלי בגינה; שקפה כסית הוא עכשיו אאוט, וגבעת שמואל דווקא אין, ושהציבור הדתי-לאומי כבר לא מודר כמו פעם.
הסופרים שסימנתי כסופרים מבטחים הפכו פתאום חברים שלי, כאלה שאני יכולה להרים אליהם טלפון, או שיכולים לבוא אלי הביתה לטגן דג עם שעועית, כי זה מה שחברים עושים... ואולי הדבר הנפלא ביותר שקרה לי עם הכתיבה והפרסום, הוא האפשרות להתקרב כל כך לכישרון של אחרים. חוויה נפלאה המלמדת איך באמת קנאת סופרים היא כוח מניע נפלא ורב עוצמה.
לפנייה לכתב/ת 
