זר קוצים כואב: מחאת הפחד והשנאה
פרעה ומואב פחדו מבני ישראל, ועכשיו בני ישראל מפחדים האחד מהשני. כך הפכנו לחממת קוצים בלב המזרח התיכון הסוער - העם נגד החרדים, נגד השמאלנים, נגד המתנחלים. אם חפצי חיים אנחנו, כדי שנפקיע את השיח הקוצני מהפוליטיקאים
עוד בערוץ היהדות - קראו:
התנועה הנפשית המרחשת אצל המואבים היא כפולה, וכך מתארת אותה פרשת השבוע שלנו, הקרויה על שמו של המלך המואבי, בלק: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד, כִּי רַב הוּא".
"ויגר" פירושו: פחד פחד מוות. אחר כך מתרחש השלב השני: "וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". את המילה "וַיָּקָץ" מסביר "המזרחי": "אנשים הדרים במקום אחד, כשהם מצרים זה לזה, נחשבים כקוצים אלו לאלו". לחשוב שהשני הוא "קוץ", פירושו לתעב או לשנוא אותו, ובמיוחד לעוות את פניו. הוא אינו עלה ירוק עם פרחים לתפארה, כי אם קוץ דוקר וחסר צבע.
אותו מהלך נפשי מתבצע מאות שנים קודם לכן, כשפרעה הראשון מזהה סכנה מבני ישראל, המהגרים הזרים שהתרבו במצרים. בשלב הראשון: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם", ואז קם מלך חדש על מצרים שלא מכיר את הרקע להגירתם וחושש מאוד. כמו בלק מלך מואב מאות שנים אחריו, הוא פונה אל עמו ומזהיר מהסכנה הפנימית האורבת לו: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ".
במילים אחרות, השבט הזר עלול להיות גיס חמישי במצב של מלחמה מבחוץ, והוא יילחם בנו מבפנים. בעקבות זאת, מענים המצרים את בני ישראל, אך הם ממשיכים להתרבות ולהתעצם: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹוץ". התגובה הנפשית לא מאחרת לבוא: "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". בני ישראל הופכים לקוצים בעיניי המצרים, והמצרים - כמו המואבים - קצים בחייהם.
חממת קוצים בלב המזרח התיכון
אולי לא לחינם ילידי הארץ מכונים "צברים". לצערי כי רב הפכנו לחממת קוצים. אנו קוצים אלה לאלה: הסלידה ואולי התיעוב ההדדיים הולכים ומתגלים. ראו את היחס לחרדים שטוענים, מצדם, שלא בטוח שכולם רוצים לגייס אותם, ובטח שלא כולם מוכנים להעסיק אותם. הציבוריות הישראלית חרדה מהחרדים, שנראים כמאיימים וכזרים. החרדה מביאה לתיעוב כלפיהם. וכל זה נובע מפחד, לא משום דבר אחר.
תגובתם של מנהיגי החרדים, הנראית "קוצנית", דוחה ואטומה כלפי הציבור הכללי בישראל, נובעת אף היא מפחד. הפחד שולט ברחובות, ומתורגם לשיח קוצני ומריר. כך גם ביחסי "המתנחלים" וציבור. עצם הכינוי "מתנחלים" הוא קוצני; ביטוי שריח קולוניאליסטי דבק בו.
הציבור "השמאלני" הוא "עוכר ישראל". מאבק של קוצים בקוצים. אין שיח, אין אהבה, יש פחד ותיעוב. זאת האווירה השלטת.
מה יהא על הדוגית?
אני לא יודע כמה אנשים אני מייצג, אבל בטוחני כי יש רבים המרגישים שנמאס להם מאווירת התיעוב והשנאה, מהפחד ההדדי. פחד קוצני, פחד משתק. גם כך כל המהומה הזאת מתרחשת באי קטן מוקף בגלים של משטמה; של אביב ערבי שמזכיר יותר חורף קודר, כאשר איראן מתגרענת ולא ברור לאן ארצות הברית הולכת ומוליכה. על הדוגית הקטנה הזאת, בלב האוקיאנוס הסוער, אנשים מתקוטטים, בועטים, ולא מסוגלים לדבר שלום אחד עם השני. והדוגית, מה יהיה עליה?
הבשורה המרגיעה של פרשת השבוע היא בניתוח שורש התיעוב הקוצני, הנעוץ בפחד ההדדי. על פחד אפשר לעבוד. פחד מחייב שיחה, מפגש, היכרות. פחד מחייב עבודה יסודית על מנת לחשוף שורשים משותפים ותפיסות משותפות.
השיח הפוליטי לא יכול להחליף את השיח הרעיוני, הרוחני והערכי. מי שחושב שהכל קומבינות ופוליטיקות – טועה. הפוליטיקה יכולה לייצר בריתות זמניות, מאזני אימה וכוח. הרי כל אחד מבין שאם ראש הממשלה היה יכול לייצר רוב חילוני מוצק לקואליציה שלו, הוא היה נפטר מהחרדים. אבל הם חלק מהחברה, הם חלק מהעם. כל השברים והרסיסים הם חלק מהכלל. חייבים להוציא את השיח מהפוליטיקאים. חייבים לייצר שיח עמוק ומכונן כדי להסיר את הפחד ואת הקוצים. חייבים לחזור אל החזון משיר השירים: "כשושנה בין החוחים".
לפנייה לכתב/ת 
