סיפור קצר: החיזיון של אבי
"היה לי... חיזיון ו...ראיתי את שרה". עיני התכלת נמלאות רטיבות, אבל יש בהן גם משהו אחר. ניצוץ. אולי שליחות? "היא אמרה לי שאנחנו יכולים להיות ביחד שוב". תחרות "אגדתא 5" מגישה סיפור חדש מאת זוכה השנה שעברה
עוד בערוץ היהדות - קראו:
כשהרגיש עצמו מוכן הוא קם בהחלטיות, וניגש לשטוף את הזיעה הקרה בזרם מים צלול. אבי הביט בראי הקטן, השבור, שמעל הכיור. פרצוף זקן ומוזנח החזיר אליו מבט. השֵׂער האפור, המקורזל קמעא, היה מפוזר ברישול ילדותי על הראש, אינו מסתיר את הקרחת הקטנה שהתנוצצה בקדמתו. עיני התכלת הבהירות הביטו בו בעייפות ובחוסר אמון שפיתחו כלפיו במשך השנים, והקמטים שפוזרו ביד רחבה במקומות המקובלים כמו הספיקו להעמיק עוד כמה סנטימטרים מאז אתמול בערב. ובכל זאת, הוא חשב לעצמו בעודו מרים את מכונת הגילוח ומצמידה לזיפים הדוקרניים, משהו התווסף לפרצוף הזה. משהו חדש זרח בעיניים, משהו גדול. האם תהיה זו הגזמה לקרוא לו – שליחות? אם החיזיון שאבי ראה אמִיתי? והוא הרי משוכנע שהוא אמִיתי, אז משהו גדול קורה פה. משהו אלוהי. משהו שאבי מחכה לו כבר אחת-עשרה שנה; הזדמנות להוכיח להם וגם לעצמו שצדק. בחצי חיוך הוא מחה מזווית העין דמעה של אושר, ושעשע את עצמו במחשבה כואבת, חבל ששרה לא פה בשביל לראות את זה...
הוא צריך ללכת לאסוף את הילד מבית ספר.
איציק הסתכל בשעון הג'י־שוק הישן שהיה מונח על פרק ידו. הצג הסרוט והמושחת בקושי אִפשר לקרוא מה השעה,
ורצועת הגומי המתפוררת נאחזה ברפיון בידו. בעוד חודש יש לו בר־מצווה, ואבא הבטיח שהוא יקנה לו שעון חדש, יפה, שעושה אורות, כזה עם טיימר ועם סטופר ואפילו עם אפליקציה של ספר טלפונים, אולי. איציק כבר נכנס לאתר של הג'י־שוקים והראה לאבא בדיוק איזה דגם הוא רוצה, ואבא אמר שאין בעיה. הוא כבר הזמין. השעון בדרך משווייץ על מטוס, ויגיע הביתה עד בר־המצווה.
השעה תשע וחמישים. יש רק עוד עשר דקות לשיעור התורה המשעמם הזה, ואז יוכל לצאת החוצה להפסקה הגדולה, ולסגור כמה עסקאות פוגים שגמר אומר בנפשו לבצע היום.
"איציק..." קולו הציני המתנגן והמתקתק של הרב דן מחזיר אותו למציאות המרה, "אני אנחש ניחוש פרוע ואגיד שאתה אינך יודע איזה פסוק אנחנו קוראים כעת..."
"פסוק י"ז", לוחש לו נדיב. קשה למצוא בעלי ברית נאמנים כמו נדיב בימים כאלה.
"נדיב כ"ץ, אולי עדיף שתשמור את הלחישות הקטנות שלך לעצמך, או שתמצא את עצמך היום אחר הצהריים עוזר לג'הר לנקות את שירותי המורים. איציק, אני משער שלפחות בשמו של הפרק שבו אנו עוסקים תוכל לנקוב...?" איציק שותק.
"כן, ככה חשבתי", לוחש הרב דן בנימה טרגית, ואז מתקרב לשולחנו ומניח יד כאילו מנחמת על כתפו. "אתה יודע, איציק, כשלראשונה דרכה כף רגלי בכיתה הזאת, אני חייב לומר, לא הייתי אופטימי. נגלה לעיניי מראה קשה של כנופיית בני נוער מחוצפים ועזי פנים, שיורקים בלי בושה על מושגים כמו קדושת התורה ויראת שמים". הוא עוצר לרגע, מישיר מבט לאיציק, ואז נאנח וממשיך לנאום כגנרל שנוזף בחייליו, מהלך ברחבי הכיתה, מנפנף בידיו ומרעים בקולו: "עם זאת, לא איבדתי תקווה כי אולי במהלך השנים תשכילו להמיר את החוצפה ואת הבורות שלכם בקצת תורה עם דרך ארץ, ובכל זאת כואב לי לומר, יצחק", הוא חוזר להתמקד בו, מתקרב אליו עוד ועוד, כל כך קרוב עד שאיציק יכול לספור את הפצעונים שעל אפו הנפוח. קרוב מספיק כדי שיוכל לכוון את המילים ישר לתוך תעלת האוזן, והוא לוחש בקול רם כשהוא מדגיש כל מילה ומילה, "כי כשאני מסתכל על נערים כמוך, אני מתמלא תחושה של כישלון". גל של צחקוקים קטנים ומרושעים עולה ברחבי הכיתה.
"אבל אני מניח שהכול תוצאה של חינוך כושל", והוא עוצר כדי לתת לחיוך הזדוני ששלח לו עכשיו במה משלו. "אז אתה מתבקש למסור לאביך היקר שהוא שוב מוזמן לשיחה במשרדי - ושהוא יותר ממוזמן לבוא לתת לכיתה עוד אחת מההרצאות המרתקות שלו על אסטרולוגיה בזמן המודרני! זה פשוט מפני שכבר מזמן לא צחקתי צחוק טוב". גל צחקוקים נוסף חולף בכיתה.
"כעת, אם לא אכפת לך, פרק מ"ט פסוק י"ז. ספר בראשית. אני מאמין שלפחות לקרוא אתה כן יודע..." ובדיוק כשאיציק פותח את החומש, נחוש להתעלם מהחיוכים המרושעים שנשלחים אליו מכל רחבי הכיתה - מבצבץ ראשו של אבא מן המרווח הצר שבין דלת הכיתה לקיר: "היי איציק..."
"אבא?!" זה בדיוק מה שהיה חסר לו עכשיו. אביו של איציק נשאר קפוא למשך שניות ספורות. עמידתו המרושלת השתלבה היטב עם שׂערו הדליל והפרוע ועם ההופעה המוזנחת; חולצת כפתורים משובצת מלוכלכת בכתמי שמן, דחוסה בצורה מגושמת בתוך מכנסי חאקי מקומטים, ומתוכה מבצבצים פתילי ציצית צהובים מכיוונים שונים ומשונים.
"ד"ר אבי אבינוביץ!" קורא הרב דן בהפתעה, ואינו מסתיר את השמחה על כך שיש לו הזדמנות להמשיך את מסכת ההתעללויות שלו. "חבל שלא דיברנו על מיליון דולר! תזמון נפלא!" הוא מקפץ לעבר אביו של איציק, ומחבקו אליו ביד אחת. "בדיוק ניהלנו, אני והכיתה, שיחה קטנה עם בנך", והוא מנפנף לעברו באצבעו, נוזף בו בטון משועשע של אב המוכיח את בנו. "אתה ידעת שהוא אינו יודע קרוא?"
"מה... אני... זה לא..." מנסה אבי למחות בגבות מכווצות, מקלף מעליו את ידו של הרב דן במחאה, מחפש ואינו מוצא את עיני בנו; איציק נשאר גלום בשתיקה הקנאית.
"לא חשוב... לא חשוב..." מהסה אותו הרב בתנועת יד פוטרת. "העיקר שאתה פה, ושאתה יכול לנסות להעשיר את הידע המוגבל של הכיתה הזאת ושל עבדך הנאמן בעוד אחת מההרצאות המרתקות שלך", והוא מתחיל לדחוק אותו בתנועות יד קטנות והחלטיות למרכז הכיתה.
"אני... אתה רוצה שאני...?" פונה האב המהסס לרב המהנהן במרץ ובהתלהבות יחד עם כל שאר הכיתה. ואילו הילד הקטן בשולחן האחורי מניד בראשו ימינה ושמאלה בפניקה גמורה, ופורש ידיו בתחנונים לפני האב הנבוך.
"לא, באתי רק כדי לקחת את איציק", הוא מסביר בחוסר רצון בולט. "יש לנו עניין דחוף שאינו סובל דיחוי... אני חלמתי חלום ו..."
"טוב, בסדר. אני מוותר לך הפעם", פוטר אותו הרב בחוסר חשק. "אבל אל תחזיר את הבן שלך עד שאתה בטוח שהוא יודע לקרוא", הוא מוסיף ברשעות, תוך כדי שאיציק אוסף את חפציו במהירות מפתיעה ויוצא מן הכיתה, משאיר מאחוריו עשרים תלמידים מחויכים, מורה אחד מרוצה ואבא אחד מבולבל במיוחד.
"אתה באמת לא יודע לקרוא, איציק?" שואל אותו האב בדרכם למכונית.
"לא, אבא, אני יודע לקרוא..."
איציק הביט בשעון, הוא בטח כבר לא יגיע להפסקה הגדולה, אבל אולי יספיק להחליף כמה פוגים אחרי הלימודים. הוא כבר רגיל להתנהגויות המוזרות של אבא, וגם את ההערות הציניות והלגלוגים של חבריו לכיתה למד לסבול. בהתחשב בעובדה שסיים את הלימודים ארבע שעות מוקדם מן הצפוי, וניצל משיעור כפול בהלכה עם הרב דן - המצב אינו כה נורא.
חוץ מזה, אבא היה עושה גם דברים נחמדים. פעם בחודש, באמצע הלילה, בזמן שלא היה ירח שיאיר את השמים, והכוכבים נראו בבהירות במלא זוהרם - היה אבא לוקח את איציק לטיול ליילי במדבר יהודה, למקום שאין שום אורות שיפריעו לכוכבים לנצנץ. אבא ואיציק היו שוכבים על גבם, ואבא היה מסביר לאיציק לפי הכוכבים איזה חודש יהיה לו הפעם: עצוב או שמח, מוצלח או כושל. בדרך כלל קצת מכל דבר. לפעמים היה אבא מספר לאיציק על חלומותיו, ומה פירושיהם. אחר כך אבא היה מספר לאיציק כל מיני סיפורים על אמא: כיצד נראתה, ואיך התנהגה, ועד כמה אהבה את איציק. את זה איציק דווקא אהב.
אבי אבינוביץ מכניס את המפתח לחור המנעול שבדלת הנהג. הסובארו הלבנה והישנה משמיעה שני צפצופים חלשים ונפתחת. המכונית לוהטת, וצריך לפתוח חלונות ולחכות כמה דקות לפני שניתן יהיה להיכנס לתוכה.
"תיקנת את המכונית, אבא".
"נכון, קמתי מוקדם והוצאתי אותה מהמוסך", משיב האב, ואינו מסתיר את גאוותו על היוזמה המפתיעה. "לא היה עליי הרבה מזומן, אז שוב לוויתי מקופת החיסכון שלך קצת כסף לשלם למוסך, טוב?" הוא מוסיף כבדרך אגב אחרי כמה רגעים, תוך שהוא מגרד בפדחתו במבוכה.
"אין בעיה".
"בוא ניכנס, אני חושב שזה בסדר עכשיו".
אבי אבינוביץ מניע את המכונית, וזו מתמלאת בריח חריף של דלק שמצליח לחפות אפילו על צחנת הסמרטוט הרטוב ששוררת בה בדרך כלל. הוא מבריש שאריות של חטיף מהמושב הקדמי מזמין את איציק לשבת, ואינו שוכח לדרוש ממנו לחגור חגורת בטיחות. הם נוסעים כמה דקות בשקט מפני שאיציק מסרב, משום מה, לשתף פעולה במשחק "ארץ-עיר". אחרי שאבי מנסה להפעיל את מכשיר הרדיו השתקן ולשווא, הוא איננו מתאפק ושואל: "אז אתה לא רוצה לדעת לאן אנחנו נוסעים, בן?"
"הביתה?"
"לא!" הוא משיב בעליצות. "אנחנו נוסעים לעשות קומזיץ במקום מיוחד מאוד בשביל אבא".
"יופי, יהיו נקניקיות?"
"אה, בתיק מאחורה".
לאחר עוד כמה דקות של שתיקה רועמת, נמאס לאבי. "מה קרה, עשיתי לך בושות בכיתה?" הוא מעלה השערה לא מופרכת לסיבת הרוגז של בנו.
שתיקה קצרה, ופתאום איציק מתוודה: "הילדים בכיתה חושבים שאתה משוגע, ושמה שאתה אומר על כוכבים ומזלות זה למשוגעים".
"ואתה?" שואל אבי ורעד קל בקולו, "אתה חושב שאבא שלך משוגע?"
"אני לא יודע", משיב הבן אחר מחשבה. "אם זה נכון, למה אף אחד לא מאמין בזה?"
"כי אנשים לא מאמינים למה שהם לא יכולים לראות בעיניהם", עונה אבי בהחלטיות כעוסה. "אבל אתה", הוא מצביע עליו באצבע מורה, ובו בזמן מטלטל את המכונית בתנועת הגה חדה, לא מכוונת, "אתה צריך להיות גאה באבא שלך. אתה צריך להיות גאה במה שאתה מאמין".
אבי נותן בבנו מבט מלא משמעות, וכמעט מגלח שורה של מכוניות חונות מצד ימין. "תקשיב לי טוב איציק, אם תלך עם האמונה שלך עד הסוף, בלי ספקות, בלי לשים לב למה שאנשים אחרים אומרים או איך שהם מסתכלים עליך - תגיע רחוק, כמו אבא שלך". מנוע המכונית שובק לפתע חיים.
שורה של נהגים עצבניים במכוניות מנהלים צופרות הולכת ומתארכת מאחורי מכונית הסובארו הישנה, שמסרבת לחזור ולהניע.
"בטח המצבר", משער אבי בידענות, כשהוא גוחן תחת מכסה המנוע העשן. "לא נורא, אנחנו כבר כמעט פה. בוא, נלך ברגל!" הוא מתנער בעליצות, מוציא מהמושב האחורי תיק צד גדול, וחוצה את הכביש בלי לחשוב יותר מדי. מתעלם בהפגנתיות מטור המכוניות ומרעש הצפירות והקללות הבוטות המכוונות אליהם. הוא מנתר בקלילות מעל מעקה הברזל, ומתחיל לטפס במעלה מדרון הררי וקוצני, מסתכל אחורה רק כדי לוודא שהבן היקר עוד עוקב, נופל, נשרט, וממשיך ללכת אחרי אביו הנערץ ככבש אחרי הרועה.
אחרי כמה דקות מגיעים שניהם יחד מתנשפים ומזיעים, עייפים אך מרוצים, לראש ההר. צופים קדימה לנוף ההררי היפה של העיר ירושלים. על הפסגה הוקם מצפה קטן ובו שולחן פיקניק. עץ קטלב גדול סוכך עליו, בולט בין עצי המחט שמסביב. אבי מוציא מהתיק בקבוק מים, עדיין קרירים למדי, וחבילת צ'יפס. האב ובנו יושבים ליד השולחן ואוכלים, מניחים למשב הרוח הנעים לייבש את הזיעה מפניהם.
"חלמתי חלום", מחליט אבי להתוודות סוף כל סוף. משנוכח כי בנו אינו מגיב בדרך שקיווה, הוא מוסיף בהתלהבות: "יותר מחלום. חיזיון, נבואה! בחלום ראיתי את שרה, אמא שלך, אשתי. והיא ביקשה שאביא אותך למקום הזה. זה מקום מיוחד מאוד בשבילנו". הוא עוצר לרגע, נושם את האוויר הצלול, ונזכר בחולמנות: "פה הצעתי לה נישואים..." עכשיו השתררו שתיקה ודממה, חוץ מרעש הצפירות המרוחק וקול גריסת הצ'יפס מפיו של איציק. "אתה יודע בן", הוא פולט לבסוף בהחלטיות. "אימא שלך לא באמת מתה".
"אבא, אמא מתה. היא קבורה בבית קברות", מתפרץ לפתע הילד השקט והמופנם.
"לא. איציק, תקשיב לי. אימא לא..."
"די כבר, אבא! היא מתה, אני יודע שהיא מתה! הייתי שם! אל תתחיל! לא שוב..." העיניים שלו כבר רטובות.
"לא... לא. זה בסדר. אני יודע שזה קשה לך", משיב האב בטון החלטי ונוקשה, בורר בקפידה כל מילה. "אני יודע שזה לא פשוט עבורך להבין, אבל אמא חיה. היא פשוט הלכה לאיבוד. אל תיתן להם לשקר לך. הם לא רוצים שתדע; אמא חיה ואנחנו נחזיר אותה".
בשלב הזה הדמעות כבר חונקות את גרונו של איציק. הוא חופן את פניו בידיו וממרר בבכי. "למה, אבא? למה אתה עושה לנו את זה?"
"זה בסדר", מרגיע האב, וקולו נעשה חולמני ומנותק. "מצאתי דרך. היה לי... חיזיון ו...ראיתי את שרה". עכשיו גם עיני התכלת נמלאות רטיבות, אבל יש בהן גם משהו אחר. ניצוץ. אולי שליחות? "היא אמרה לי שאנחנו יכולים להיות כולנו ביחד שוב, אני רק צריך לבוא אתך לפה ו...להקריב אותך".
"מה?!" הבן מתנער בבת-אחת. "אתה דפוק?" בעיניו מתרוצצים חוסר אמון ואימה נוראית.
"אל תדאג", מסביר אבי תוך שהוא מוציא מתיקו חבל קפיצה עבה, וסכין קצבים באורך שלושים סנטימטרים. "זה ייקח רק כמה שניות, בקושי תרגיש משהו, ואחר כך הכול יהיה בסדר, כמו מקודם".
"לא! אתה משוגע!" צורח הבן הנסער. נראה כי פשוט אינו מבין את הכוונה הטובה של אביו. עכשיו אבי כבר אוחז בו באחיזת ברזל וקושר את ידיו ורגליו. "עזוב אותי! אתה משוגע! לא!"
"שקט!" מזדעק אבי. אחר כך עובר קולו לתחינה: "אל תצרח ככה! מישהו ישמע!" ודוחף גרב ישן לפיו של איציק. "ותפסיק כבר להיאבק!" הוא דורש לאחר שספג בעיטה בשוק הימנית, "אני עושה את זה בשבילנו!"
אבי משכיב את איציק על השולחן, כך שיהיה לו נוח, מוציא מהתיק הקטן בקבוק בנזין ושופך את תכולתו ביסודיות לאורך גופו של הבן. הוא מנסה להדליק את המצית מספר פעמים, ומשנוכח כי אינו מצליח, הוא מוציא קופסת גפרורים מכיסו. "אני רוצה שתדע שאני עושה את זה רק בשבילך, כדי שתגדל עם אמא". אחרי כמה המהומי תודה שהבן בוודאי ניסה להמהם מבעד לגרב החוסם את פיו, מסתכל באביו בעיניים קרועות, אבי אבינוביץ מרים את הסכין גבוה-גבוה, וצונח לאדמה שותת דם.
אחר כך הסביר הפסיכולוג המשטרתי לאיציק שהיה לו מזל גדול. המשטרה חיפשה את המשוגע שהשאיר את המכונית שלו תקועה באמצע כביש עין כרם – צובא ועצר את התנועה לשלוש שעות, ולמזלו, מצאה אותו שנייה לפני שאביו הספיק לעשות לו חור גדול ואדום בחזה.
שניהם נשלחו לבית החולים באמבולנסים נפרדים. לאיציק לא קרה שום דבר רציני, לבד מכמה כוויות קלות ומספר מכות יבשות. בסופו של דבר, גם לאבא של איציק היה הרבה מזל, ואחרי שנותח בבטנו, הוא נשלח לבית חולים של אנשים שזוכים לראות חזיונות. בשלוש השנים הבאות איציק לא כל כך הצליח לשמור אתו על קשר.
הפסיכולוג הסביר לאיציק, בנימה ובקצב שבהם משוחחים עם ילדים מפגרים, שאבא שלו חולה מאוד, וזה קורה לפעמים לאדם שקרה לו משהו ממש נורא בחיים, לדוגמה אם האישה שהוא מאוד אהב מתה או משהו כזה. אבל בטוח שהוא אהב מאוד גם את איציק, ובכלל לא התכוון להכאיב לו, אז איציק צריך לסלוח לאבא שלו.
אחרי כל הדברים האלה, לאיציק לא ממש היה לאן לחזור. אבי אבינוביץ היה אדם גלמוד, ומשפחתה של שרה ניתקה עמה קשר
אחרי שהמיטה חרפה על המשפחה כשהתחתנה עם תמהוני. הפסיכולוג המשטרתי החליט לקחת אותו את איציק הביתה בג'יפ הקרייזלר השחור שלו, והוא ואשתו השמנמנה היו נחמדים מאוד ונדיבים כלפיו, והתנהגו אליו כאילו שהם ההורים שלו והוא הילד שלהם, או משהו כזה. הם קנו לו מלא פוגים, וגם נתנו לו שעון ג'י־שוק חדש לבר המצווה, עם אפליקציות שוות, ואפילו לא הכריחו אותו לחזור ללמוד בכיתה של הרב דן.
אז בסך הכל, לאור המצב החדש, חושב לעצמו איציק כשהוא מכרסם דוריטוס "חמוץ מתוק" מול מסך של ארבעים אינץ', הוא דווקא צריך להגיד תודה לאלוהים ששלח לאבא שלו את החיזיון הזה, ששינה לו את החיים.
- שלחו סיפור לתחרות "אגדתא 5"
של ynet בשיתוף מכללת הרצוג גוש עציון
לפנייה לכתב/ת 
